מגששת באפלה
אומרים שחולי האלצהיימר משולים לרחוב, בו הפנסים כבים אט אט עד שהאדם מגשש באפילה. זוהי בוודאי הרגשה איומה ומפחידה. אתה לא מוצא את דרכך ולא רואה את היד המושטת לך לעזרה. היום היה גם לי הרגשה דומה. יום חמישי שסגר שבוע רצוף אכזבות ומאבקים. כבר בבוקר התחילו הבעיות. זה התחיל באדם שפעם אמא שלי העסיקה בעבודות גינה, ואשר הגיע אלי השבוע והציע לגזום את הגדר. סירבתי והסברתי לו שאמא חולה ושיש לי הוצאות אחרות. הוא בלי להתבייש בא אתמול לכאורה לבקר את אמי, ניצל את מצבה כדי לקבל הסכמה לעבוד והיום עבד בגינה ובמחיר מופקר. פי שלוש ממה שאמר לי. אחר כך התחילו לצעוק עלי כל מיני גורמים. התחילו טלפונים נוזפים. הכסא גלגלים של אמא לא מתאים לצרכיה, פניה זועמת מיד שרה להשיב לאלתר את כסא הגלגלים, ביוקרטיה וסחבת באישורים לכסא וכמובן במשרד הבריאות שוב תפוס או לא עונים. וכאילו להכעיס פקדו אותי מספר נשמות טובות שנזפו בי ומצצו ממני את טיפת האנרגיה האחרונה.כל אותם יודעים טוב ממני מה טוב או רע לאמא. מה שהחזיק אותי כל היום המתיש הזה היה הערב, בו הייתי אמורה ללכת עם האיש שהמשותף לנו הוא הרצון לאהוב ולהיות נאהב. היינו אמורים ללכת לחוף הים לבית קפה ואחר כך לטייל בחוף יד ביד. ולראות כוכבים ואת בנות הים צפות על המים. חברתה של אמא התקשרה לבטל. המטפלת של אמא באירוע חברה אחרת לא זמינה אחי עובד משמרת ערב ואחותי גרה רחוק. כל אותם חברים טובים שהיו פעם נעלמו. מי שנסעתי אליה לירושלים לסעוד אותה בטיפולי הכימותרפיה עסוקה בחייה, ומאז שאמא חלתה נעלמה כלא היתה. חברות נפש של אמא שאכלו מכל טוב בתקופת השפע כשאמא היתה בריאה נפוצו לארבע רוחות שמיים. חלקן עוברים מדרכה כשאני הולכת עם אמא. בקיצור תחושת מחנק בגרון. של בדידות ושל מי שמגששת באפלה. אובדת בדרכי לא רואה את הדרך ואם יש מישהו שמושיט לי ידיו לחיבוק ותמיכה. אם אמא היתה בריאה היתה לבטח אומרת שאם הבחור הוא המיועד לי לא יעזור כלום וכל המכשולים והקשיים רק יעצימו את האהבה. אם אמא היתה בריאה, לא הייתי זקוקה שתנחם כי יכולתי ללכת לים.
אומרים שחולי האלצהיימר משולים לרחוב, בו הפנסים כבים אט אט עד שהאדם מגשש באפילה. זוהי בוודאי הרגשה איומה ומפחידה. אתה לא מוצא את דרכך ולא רואה את היד המושטת לך לעזרה. היום היה גם לי הרגשה דומה. יום חמישי שסגר שבוע רצוף אכזבות ומאבקים. כבר בבוקר התחילו הבעיות. זה התחיל באדם שפעם אמא שלי העסיקה בעבודות גינה, ואשר הגיע אלי השבוע והציע לגזום את הגדר. סירבתי והסברתי לו שאמא חולה ושיש לי הוצאות אחרות. הוא בלי להתבייש בא אתמול לכאורה לבקר את אמי, ניצל את מצבה כדי לקבל הסכמה לעבוד והיום עבד בגינה ובמחיר מופקר. פי שלוש ממה שאמר לי. אחר כך התחילו לצעוק עלי כל מיני גורמים. התחילו טלפונים נוזפים. הכסא גלגלים של אמא לא מתאים לצרכיה, פניה זועמת מיד שרה להשיב לאלתר את כסא הגלגלים, ביוקרטיה וסחבת באישורים לכסא וכמובן במשרד הבריאות שוב תפוס או לא עונים. וכאילו להכעיס פקדו אותי מספר נשמות טובות שנזפו בי ומצצו ממני את טיפת האנרגיה האחרונה.כל אותם יודעים טוב ממני מה טוב או רע לאמא. מה שהחזיק אותי כל היום המתיש הזה היה הערב, בו הייתי אמורה ללכת עם האיש שהמשותף לנו הוא הרצון לאהוב ולהיות נאהב. היינו אמורים ללכת לחוף הים לבית קפה ואחר כך לטייל בחוף יד ביד. ולראות כוכבים ואת בנות הים צפות על המים. חברתה של אמא התקשרה לבטל. המטפלת של אמא באירוע חברה אחרת לא זמינה אחי עובד משמרת ערב ואחותי גרה רחוק. כל אותם חברים טובים שהיו פעם נעלמו. מי שנסעתי אליה לירושלים לסעוד אותה בטיפולי הכימותרפיה עסוקה בחייה, ומאז שאמא חלתה נעלמה כלא היתה. חברות נפש של אמא שאכלו מכל טוב בתקופת השפע כשאמא היתה בריאה נפוצו לארבע רוחות שמיים. חלקן עוברים מדרכה כשאני הולכת עם אמא. בקיצור תחושת מחנק בגרון. של בדידות ושל מי שמגששת באפלה. אובדת בדרכי לא רואה את הדרך ואם יש מישהו שמושיט לי ידיו לחיבוק ותמיכה. אם אמא היתה בריאה היתה לבטח אומרת שאם הבחור הוא המיועד לי לא יעזור כלום וכל המכשולים והקשיים רק יעצימו את האהבה. אם אמא היתה בריאה, לא הייתי זקוקה שתנחם כי יכולתי ללכת לים.