מדברת חרדות
אז הן ישנן, אני לא מדברת עליהן והן כאילו אינן
למען האמת, אני אפילו רוב הזמן, ורוב כוונתי 98% לא מרגישה חרדה.
אבל היא שם
חרדה אטומית לפני בדיקות. הגיוני שמחר שבוע 15 ועברתי רק בדיקת דופק ושקיפות? כי זה קל יותר להאמין שהכל בסדר כשאין בדיקה באופק. כשאין משהו שיכול בבת אחת להוריד אותי מהענן לבור. כי אני בוחרת להיות בענן עד שלא יוכח אחרת. כי טוב לי בהריון ענן, אני כמעט תמימה. אתן יודעות מה, אפילו התנדבתי לארח סדר חברים כדי שלא יהיה לי זמן לחשוב על הסקירה למחרת בבוקר.
חרדה להרגיש תנועות. מצד אחד ציפיה עצומה לאחד הדברים הכיפיים והמשמחים והמיוחדים בהריון. ומצד שני מצפה לחרדה שתבוא עם התנועות. עם אי הוודאות שבתנועות. עם זה שהתנועות לא ממש מרגיעות אותי, כי הרי בפעם ההיא כשאושרי מת, לא הספקתי אפילו לשים לב שאין תנועות. אז הפעם נמנעת מלהקשיב לגוף, נמנעת מלהתרכז בבטן מבפנים. מרגישה מיחושונים ופוטרת אותם בתנועות מעיים. הנה, כמעט והצלחתי להתמיד באשליה, אבל הגוף זוכר. אלו תנועות קטנטנות. ובמקום לשמוח אני פוחדת. והאדם היחיד איתו אני רוצה לחלוק את התנועות זו הפסיכולוגית, כי במפגש הבא נראה לי זה הזמן לדבר על החרדה.
מעיזה לתכנן קדימה לאחרי הלידה. אבל פוחדת לדבר לבטן. אז רק מלטפת וחושבת שאני אוהבת אותך. פוחדת שאם אני אתחיל, אז שתצא לי מהפה בקשה לשכב שם בשקט ולא להפריע לי מתישהו בשלהי חודש כלשהו לאחר איזו תנועה מכאיבה במיוחד. כולן אומרות את זה. זה הדבר האחרון שאמרתי לאושרי, שאני ממש ממש זוכרת, אז עם הבעיטה שהעירה אותי בחמש בבוקר. בטח דיברתי איתו גם אחר כך, בתור לרופא או באוטובוס או משהו כזה, אבל אולי גלשתי באינטרנט או שמעתי מוזיקה במקום. ואת הבעיטה והמשפט אני ממש זוכרת.
ועצוב לי, קצת עצוב לי שעם כל העבודה העצמית וכל ההתקדמות, החלק הזה עדיין נשאר מקולקל. מקבלת את זה, אבל עצובה.
אז הן ישנן, אני לא מדברת עליהן והן כאילו אינן
למען האמת, אני אפילו רוב הזמן, ורוב כוונתי 98% לא מרגישה חרדה.
אבל היא שם
חרדה אטומית לפני בדיקות. הגיוני שמחר שבוע 15 ועברתי רק בדיקת דופק ושקיפות? כי זה קל יותר להאמין שהכל בסדר כשאין בדיקה באופק. כשאין משהו שיכול בבת אחת להוריד אותי מהענן לבור. כי אני בוחרת להיות בענן עד שלא יוכח אחרת. כי טוב לי בהריון ענן, אני כמעט תמימה. אתן יודעות מה, אפילו התנדבתי לארח סדר חברים כדי שלא יהיה לי זמן לחשוב על הסקירה למחרת בבוקר.
חרדה להרגיש תנועות. מצד אחד ציפיה עצומה לאחד הדברים הכיפיים והמשמחים והמיוחדים בהריון. ומצד שני מצפה לחרדה שתבוא עם התנועות. עם אי הוודאות שבתנועות. עם זה שהתנועות לא ממש מרגיעות אותי, כי הרי בפעם ההיא כשאושרי מת, לא הספקתי אפילו לשים לב שאין תנועות. אז הפעם נמנעת מלהקשיב לגוף, נמנעת מלהתרכז בבטן מבפנים. מרגישה מיחושונים ופוטרת אותם בתנועות מעיים. הנה, כמעט והצלחתי להתמיד באשליה, אבל הגוף זוכר. אלו תנועות קטנטנות. ובמקום לשמוח אני פוחדת. והאדם היחיד איתו אני רוצה לחלוק את התנועות זו הפסיכולוגית, כי במפגש הבא נראה לי זה הזמן לדבר על החרדה.
מעיזה לתכנן קדימה לאחרי הלידה. אבל פוחדת לדבר לבטן. אז רק מלטפת וחושבת שאני אוהבת אותך. פוחדת שאם אני אתחיל, אז שתצא לי מהפה בקשה לשכב שם בשקט ולא להפריע לי מתישהו בשלהי חודש כלשהו לאחר איזו תנועה מכאיבה במיוחד. כולן אומרות את זה. זה הדבר האחרון שאמרתי לאושרי, שאני ממש ממש זוכרת, אז עם הבעיטה שהעירה אותי בחמש בבוקר. בטח דיברתי איתו גם אחר כך, בתור לרופא או באוטובוס או משהו כזה, אבל אולי גלשתי באינטרנט או שמעתי מוזיקה במקום. ואת הבעיטה והמשפט אני ממש זוכרת.
ועצוב לי, קצת עצוב לי שעם כל העבודה העצמית וכל ההתקדמות, החלק הזה עדיין נשאר מקולקל. מקבלת את זה, אבל עצובה.
