מדהים כמה בעיות יש בפרק ב' עם הילדים של בן\בת הזוג

[דף חדש4]

מדהים כמה בעיות יש בפרק ב' עם הילדים של בן\בת הזוג

גם אני חווה זאת על בסיס יומיומי. האם הקשיים גורמים לכם להצטער שהתגרשתם?

 

[PinkyGnomic]

לא רואה את הקשר.

זה שהתגרשתי לא קשור בכלל לפרק ב.

 

[aammii1]

לא בהכרח

הייתה סיבה לגירושין .. פרק ב יכול להיות הרבה יותר טוב ןמעניין הרבה תלוי במורכבות של ה"חבילה שבאה"

 

[דף חדש4]

אני מגיעה למסקנה...

אני מגיעה למסקנה שהייתי צריכה להתגרש כדי להשתנות.
לא מצאתי גבר "טוב" יותר מבעלי הראשון. הם למעשה די דומים ובכל מקרה- יש קשיים
אבל אני שונה.
חבל שהייתי צריכה לעבור גרושין כדי להשתפר ויש לי עוד דרך ארוכה לעשות.
בלי גרושין הפעם- אני מקוה...

 

[kisslali]

כל הכבוד על האומץ להודות

לדעתי לא מעט גרושים/שות היו אומרים דברים דומים לו היו מסוגלים להיות כנים. אני לא כוללת את עצמי כי לא התגרשתי אלא התאלמנתי

ללי

 

[דף חדש4]

חן חן

אני שומעת מהרבה גרושים שהם תולים את הגרושין שלהם "בבחירה לא נכונה" של בן הזוג
ואולי הם צודקים. כל גרושים עמדים בפני עצמם עם הסיבות שלהם ואני בטוחה שיש גרושין
שהם במקום והם אקט של העצמה.
במקרה שלי זה לא היה ככה.
יותר קשה להתמודד עם יזימת גרושין, מאשר כשאתה פסיבי ועזבו אותך- כי האחריות עליך.
יותר קשה להתמודד עם גרושין כשאתה מרגיש בדעבד- שעשית הרבה טעויות שהביאו לגרושין
כי זה אומר- לילות ארוכים של יסורים וחרטה. אבל קמים ולומדים מזה וממשיכים הלאה.
האם את חושבת ש"קל" יותר להתאלמן מאשר להתגרש?
שאלמנה מקבלת יותר אמפטיה מהסביבה?
שההתמודדות הפסיכולגית קשה יותר? קלה יותר? שונה?

 

[kisslali]

לגמרי לגמרי כן

כל דבר בחיים שאת יוזם דורש יותר תעצומות נפש, גם גירושין.
כמוך מסכימה שלמרות שיש מקרים 'מוצדקים', הסטטיסטיקה בישראל מוכיחה שאחוז המתגרשים גבוה מדי מכדי שכולם יוגדרו ככאלו. ההבדל בין אחוז המתגרשים לפי אזורי המחיה משקף לדעתי יותר מכל דבר אחר כמה אנשים מתאמצים להשאר נשואים לעומת כמה קל להתגרש (מבחינה חברתית).

פה (אנגליה) אחת הנורמות (בשכבות אוכלוסיה מסויימות, לא בכולן אבל זה גם לא איזה פרומיל זעיר באוכלוסיה) היא להכנס למערכת יחסים, ללדת ילדים ורק אז לפעמים להתחתן ולפעמים לא. באותו זמן, זה כמעט מובן מאליו שבאותן משפחות גדלים ביחד ילדים מגבר אחד, שניים או שלושה. יש פה המון דברים שונים: הרבה הרבה פחות הפלות (מודים שלא רוצים תינוק אבל לא עושים הפלה), המדינה נושאת באחריות הכלכלית לילדים (לא ברמה נוחה, אבל כן ברמת השרדות), צריכת אלכוהול וסמים גבוהה מאד באוכלוסיה רגילה ובטח יש עוד משפיעים שלא חשבתי עליהם כרגע.

קוראת פה במדורי ייעוץ ונחשי מה? מה מטריד אותם בפרק ב (ג' או ד')? חלוקה כלכלית, מי צריך לטפל בילדים של מי, מתיחות ויחסים עכורים עם האקסית וכו' וכו' (בדיוק אותם נושאים שעולים בפורום פה

).
אפילו עשו על זה תוכנית ראליטי פעם...

נדמה לי שחכמים ממני אמרו שלגירושין תמיד תמיד יש שני שותפים/אחראים ואם כל אחד מהם לא עושה בדק בית לגלות איזה טעויות היו שלו, סביר להניח שאותו אדם ימצא עצמו באותו מקום שוב ושוב - חבל שתרגישי יסורים וחרטה.

לדעתי קל יותר להתאלמן מהרבה סיבות, האמפטיה לא ממש משנה או 'עוזרת' בחיים. אני לא מאמינה שהייתי מפרקת משפחה (אלא אם הייתה אלימות) לא בגלל ש'אסור' לפרק אלא כי קשה לי לוותר ולהפסיק לנסות לתקן (גם כשכבר אין מה).
לי היה קל יותר לגדל ילדים לבד, הרבה החלטות (טריוויאליות) היה קל יותר לקבל בלי ששני אנשים יצטרכו להסכים (חיים בלי מכונית כדי לממן שיעורים פרטיים לילד עם הפרעות קשב) או חופשה באוהל פעמיים בשנה, במשך 4 או 5 שנים במקום לטוס לחו"ל פעם אחת. לא הייתי צריכה ללכת יותר לשש חתונות/בריתות/בר-מצוות 4-5 פעמים בחודש ולהשאיר שם 25% מהכנסות הבית על מתנות (בעלי היה אחד מעשרה אחים), לא הייתי כפופה יותר לקפריזות של האחים/שותפים שלו לעסק לגבי מליון ואחד דברים שלא קשורים לעבודה וזלגו לחיים שלי - נראה לי שבכל זוגיות יש פשרות, אז לא הייתי צריכה יותר להתפשר

מיותר לציין שהאיש חסר לי נורא, מתגעגעת אליו עדיין (26 שנים), היתמות של הילדים היא עדיין פצע פתוח ומדמם, יש דברים שאף אחד לא יחלוק איתי מלבדו וזה קשה נורא (איבדנו ילד משותף). אני חושבת שלא הייתי מי שאני היום אם הוא לא היה מת, לא בטוחה שהוא היה בכלל אוהב את מי שהפכתי להיות. נורא מסקרן אותי מי הוא היה הופך להיות ...

סליחה על החפירה, הרבה זמן לא התעסקתי עם הנושא

ללי

 

[mother cat]

וואו. כתבת נורא מעניין ומאד מרגש!

 

[דף חדש4]

גם אותי ריגש הרבה דברים שכתבת...

ובעיקר התרגשתי ממה שעברת- אובדן של ילד ושל בעל... ואיך החיים האלה, אם אתה נמצא בהם מספיק זמן

כבר יכניסו לך את השטוזה. תהיה סמוך ובטוח שיהיה לך עם מה להתמודד. זה לא גן עדן ואפילו לא גן עדן של שוטים- כי הם לא נועדו לזה. החיים קורים ואנחנו צריכים להתמודד. נקודה. אבל אין ספק שהבחירה להשתפר ולצקת משמעות להתמודדות ולהפיץ טוב סביב- היא בידינו.
אוהבת

 

[1Shir]

את אישה מדהימה

מרשימה וחזקה

 

[ornme]

תודה על הפתיחות. וגם על הכנות,

לכנות בדברייך אני רגילה כאן. כך את כותבת תמיד.

נראה לי שעצם העובדה שאנשים מתגרשים מהווה הצדקה לגירושין, אחרת, מדוע הם פועלים כך?
ובכללי, כמותך, גם אני לא הייתי מתייחסת כלל לעניין האמפטיה. מה זה משנה כיצד אנשים מסתכלים?

חושבת שכל מקרה לגופו - ישנם מצבים בהם אי אפשר יותר לשאת, ואז יש בגירושין משום הקלה אדירה ועניין הטרגדיה נדחק הצידה... וישנם מצבים בהם התנהגות אחד הצדדים גוררת תגובות ומתפתח כדור שלג שאפשר היה למנוע, ואז זה קשה ובאמת מצריך הרבה כוחות בכדי להתגבר.
אני יזמתי את גרושי מתוך הישרדות... לא זוכרת תעצומות נפש, רק רצון עז לשרוד.

ובכל מקרה, לא רואה קשר בין בעיות עם ילדים פרק ב' לסיבת גירושין פרק א'...

 

[גלים גלים]

לבן זוגי אין ילדים, אבל לא. אין קשר

בהבנה שבדיעבד- התגרשתי כדי לשרוד ולגדל את ילדי בצורה אחרת מהיחסים הקשים, המוחקים, האלימים נפשית ורגשית וכלכלית ויותר מזה.
אם הייתי נשארת נשואה הייתי מתאבדת, או מתה בתאונה, או מתאשפזת בבית חולים לחולי נפש.
אשה אחרת היתה מגדלת את ילדי.
אם יהיו קשיים עצומים בקשר עם בן זוגי היום או בקשר שלו עם ילדי אולי אשקול את המשך הקשר, אבל לא יגרום לי להצטער על ההחלטה להתגרש. גם הקשיים העצומים שהגרוש גרם ושהפרידה עצמה גרמה , לא גורמים לי להצטער, רק להבין כמה קריטית ומצילה היתה ההחלטה הזאת.
ומצד בן זוגי- שצריך להיות בקשר עם ילדים של בת הזוג- אני בטוחה שהקשיים איתם לא גורמים לו להצטער על גירושיו שלו. הוא לא התגרש כדי לחיות איתי. הוא התגרש בגלל סיבות שקשורות בו ובגרושתו.
אני מקוה שגם הגרוש שלי ישכיל לבנות קשר אחר עם חברתו בהווה, שנראה שהיא אשה נחמדה והיא בודאות מקבלת יפה את ילדי. כי אני לא מאחלת לאיש קשר כזה הרסני. לא לגרוש, ובטח לא לחברה שלו שלא עשתה לי שום דבר רע.

 

[Happy 30]

כןןן !!!

אם הייתי יודעת את זה קודם (שזה כל כך קשה וכל כך מורכב), אולי לא הייתי מתגרשת.
ואם מסתכלים על התמונה הכוללת אז הגירושין היו צעד כואב וקשה, אבל נכון.
ועם זאת חוסר האונים והמורכבות גדולים מאד....
מבינה אותך כל כך.

אני בחרתי לא להילחם בזה. וגם לא לנסות לתקן את זה.
בהתחלה ממש עבדתי בזה. בלמצוא חן, בלרצות, בלתת תחושה טובה.
זה היה נורא נורא קשה.

היום אני מנצלת את הזמן שהילדים שלו נמצאים להיות אבל ממש להיות עם הילדים שלי. ככה יש גם לו זמן להיות עם הילדים שלו.
זה נשמע הזוי אבל באמת זה הכי טוב לכולם.
אחרי שניסינו כל כך הרבה ליצור משפחה אחת, הבנו שאולי זה לא כזה נורא, לאור המינון הנמוך יחסית שהילדים שלו מגיעים (הם גדולים), אם לא ננסה כל כך.. אם פשוט נהנה ממה שאפשר.