מדוע "את" ו"אתה" הפוכות בעברית?

[אליברקו]

מדוע "את" ו"אתה" הפוכות בעברית?

איפה אפשר למצוא מקור להיפוך בעברית למילים את ואתה, שהן הפוכות מכל הכללים של זכר ונקבה - שמילים בזכר מסתיימים בלא הברה ובנקבה מוסיפים "ה", כגון ילד-ילדה, פר-פרה וכו'.

הדבר גרם גם להטיות של פעלים, כגון את הלכת, אתה הלכתה, בעוד ש הוא הלך והיא הלכה!

(אולי קשור?) היפוך זה קיים גם במספרים - חמש וחמישה)

 

[דיברגנט חדש]

לעניות דעתי, כותבים אתה הלכת ללא ה-'ה' בסוף

 

[איתי שלר]

הכתיב לא רלוונטי לדיון

מה שמשנה הוא המילה עצמה. הכתיב לא היה אחיד לאורך התקופות, והוא תלוי בנורמות של כתיבה מלאה מול חסרה.
המילה כפי שהיא נשמעת היא מה שמשקף את הצורה.

 

[דיברגנט חדש]

אני לחולק עליך

באותה מידה, אתה יכול לכתוב שלכתוב אימא או אמא תלוי בנורמות של כתיבה מלאה מול חסרה, אך קבעו חד משמעית שכאשר המילה לא מנוקדת כותבים בכתיב מלא.
&nbsp
כנ"ל כאן, כלל לא מעניין מה היה בעבר, אלא מה שנקבע כעת.

 

[איתי שלר]

כן, אבל

בפורום הנוכחי יש כלל מוסכם, שלא מתקנים משתתף על שגיאת כתיב שאינה רלוונטית באופן ישיר לתוכן הדיון (כדי שאנשים ירגישו נוח להשתתף חופשי בלי חשש שיתקנו את לשונם וכתיבתם).

 

[דיברגנט חדש]

כן, אבל לא מדובר בשגיאת כתיב, אלא בשאלה של השואל לגבי היפוך

הוא שאל באופן מפורש על ה-'ה' בסוף שמסמנת נקבה למרות שמדובר בזכר ולא כך הדבר כי אין 'ה' בסוף, לא עם ניקוד ולא ללא ניקוד.

 

[אטיוד5]

ברור שבלי הא

אבל האדון כתב עם הא כדי להדגיש את הצליל הנשמע - הרבה פתוחה בסוף המילה (שלחתA) או הברה סגורה (שלחT).

 

[אקיימהו]

זה מארמית

בשפה הארמית את= אָנְתְ, ובמעבר לעברית ירדה ה-נ.

ובארמית באמת הסיומת בנקבה הרבה פעמים ב-ת ובזכר הרבה פעמים בב- תָא.
היא תפסה = אִיהִי נְקַטַת. לעומת: הוא תפס = אִיהוּ נְקַט.
היא באה = אִיהִי אֲתַת. לעומת: הוא בא = אִיהוּ אֲתָא. (זאת דוגמה של פועל זכר שנגמר ב-תא)

 

[איתי שלר]

לא מארמית

התופעות בארמית שאתה מתאר לא קשורות ל״אתה״-״את״.