הכְּתַב שלהם, הפרסי, מקסים
וגם את האומנות שלהם אני אוהבת, ומתה בעיקר על המיניאטורות בתמונות.
הייתי סטודנטית צעירה בירושלים, בת 20, מיד אחרי השירות הצבאי ושנה נוספת בקיבוץ. גיליתי אז ברח' בן יהודה חנות פרסית עם חפצי אומנות. ראיתי מיניאטורות בחלון הראווה, במחירים גבוהים לאותם ימים, וליבי נמס.
אחרי כמה פעמים שעברתי שם כדי להסתכל, לא עמדתי בפיתוי, ויום אחד אזרתי עוז ונכנסתי לקנות תמונה. רציתי יותר גדולה, אבל המחיר היה לי גבוה מדי. אז בחרתי בתמונה הכי קטנה, במחיר הכי נמוך. אני זוכרת אותו עד היום, אבל לא מגלה...
הם עבדו עלי בצורה כזאת, שנאלצתי לשלם לבסוף ב
דיוק פי 10 מהמחיר שהיה כתוב בטוש שחור ובולט בחלון הראווה. זה כבר היה יותר מהמחיר של תמונות גדולות יותר... במקום לצאת משם ולא לחזור, ביקשתי לשמור לי את התמונה, וחזרתי ביום אחר, עם הכסף שדרשו. איזו תמימות מטופשת.
המחיר כלל את המסגרת, אבל לא מורכבת. תמורת הרכבתה, רצו כמובן עוד כסף. גם כך הייתי כבר בהלם מהנוכלות שלהם.
כך שקניתי במקום אחר חתיכת זכוכת קטנה, הדבקתי את התמונה על נייר לבן (שבמשך השנים, לאחר שהזכוכית נשברה, הִשחים לגמרי), וציירתי עליו קישוטים כחולים כמו שיש במקור.
באותו גיל, וגם עוד הרבה שנים אחרי זה, הייתי עדיין
הכי לא אסרטיבית שאפשר בעולם = מינוס אסרטיבית, וגם ביישנית שאין כדוגמתה.
כך שלא יכולתי לעמוד לבד בפני שלושת הגברים הגדולים והנוכלים, שעבדו עלי בצורה כל כך מכוערת וללא כל בושה.
עד היום זה מביך אותי כשאני נזכרת בכך...
התמונה, כולה בגודל ½3 על 3 ס"מ. ועם המסגרת ½9 על ½8 ס"מ.
שולחת
שני צילומים שלה, כי לא יודעת איפה היא יותר ברורה.