מדוע מוחקים את ההודעות שלי?

מדוע מוחקים את ההודעות שלי?

שלום רב לכל גולשי הפורום. ברצוני להעלות נושא לדיון ואני מקווה שהודעה זו לא תמחק והיוזר שלי לא יחסם (לשם שינוי). אני מודע לכך שהייתה לי התחלה מאוד רעה בפורום כתיבה יוצרת והתגובות שלי הולידו אנטגוניזם שהלך והשתרש עם הזמן אצל האנשים. יחד עם זאת, אינני מסכים שיצירות שלי ימחקו ללא נימוק. למשל אתמול פרסמתי יצירה קצרה שנקראת "ערב הקראת שירה של משוררים צעירים". לא היה בה שום דבר גס, זו הייתה פארודיה בעיקר ואינני מבין מדוע קסנדרה, מנהלת פורום כתיבה יוצרת מחקה אותה. כמו כן היום, למעשה הלילה, פרסמתי שיר שנקרא "שלוש זונות". השם אמנם פרובוקטיבי אבל התוכן הוא הרבה מעבר להשפלה שוביניסטית טיפוסית. אני לא בטוח שקסנדרה הבחינה בתוכן, בטח המילים "זונות, ביצים, לעשות ביד, פות, ציצים ותחת" יצרו אצלה בלבול קל בנוגע לכוונות ולמסרים שרציתי להעביר. אז זו השאלה: האם היצירות האלה אכן נוגדות את צביון הפורום? האם הן ראויות להמחק ללא נימוק? האם מגיע לי להחסם על פרסום היצירות הללו? לכל התוהים אני מוסיף את תוכן היצירות. אשמח לשמוע את דעותיכם.
 
ערב הקראת שירה של משוררים צעירים

הדמויות ======= שמוליק זוסמן: נער מתבגר בגיל לא מוגדר בין 12 ל-16. גאון קטן שכבר יש לו תואר שני במטמטיקה אבל נפשו כמהה להתבטאויות פואטיות. לובש חולצת משבצות, מכנסיים בצבע חרדל ומשקפי ראייה של קולים משנות השישים. מאוהב במלצרית נינה. הדבור: משורר שמתעקש להגיע במדים ודרגות לערבי השירה על מנת לעשות רושם על בחורות. יש לו נעליים אדומות של הצנחנים וכומתת תכלת של חיל שריון. הוא גברי במיוחד והבנות בד"כ מתות עליו. למרות הכל הוא חם אך ורק על נינה, המלצרית ובעלת המקום. שמעון הערס: ערס טיפוסי עם שרשראות, גורמטים וריקבון של אפטרשייב. מטריד באופן קבוע את נינה המלצרית. ידוע לשמצה בדעותיו השוביניסטיות. לולינה: משוררת מדוכאת שלא מצליחה לפרסם שום דבר. שמאלנית מתלהמת ופמיניסטית חמה. לבושה סטייל "דליה רביקוביץ' בהלוויה של יונה וולך". שונאת את נינה. נינה: מנהלת את הפאב החשוך והמסריח. שופעת במקומות הנכונים. מכיוון שאין יותר מדי לקוחות משמשת גם כמלצרית. נהנת לסבול הטרדות מיניות של זכרים הפוקדים את המקום. ========== נינה: ערב טוב לכולם. אני שמחה שאנו עורכים עוד ערב שירה במקום הזה. הדבור: (עם חצי חיוך, מלא בבטחון עצמי) גם אני שמח נינה, עם השרות שלי זו עלולה להיות הפעם האחרונה שאני אתכם. הצבא, המדינה, ציונות... נינה: למרות שרק אתמול ראיתי אתכם. שמעון: הופה! איזה כוסית. (מקבל סטירה מלולינה). לא את. (מבוהל) התכוונתי לנינה. לולינה: חבל מאוד! אם ככה זה היה בגלל שאתה שוביניסט. שמעון: לכי, לכי יא שרלילה (עושה תנועה של "למה מי את?" עם יד ימין ומרים כוס עם בירה בידו השמאלית). נינה: אני רק מקווה שהיום אתם לא תלכו מכות. שמוליק זוסמן: הופה! (עושה לחיים עם שמעון הערס והדבור) איזה כוסית... (באמצע זעקתו הגברית פתאום מתחלף לו הקול. ככה זה בגיל ההתבגרות. דבור מביט עליו ברחמים, שמעון במבט של "איכס, למה אני יושב לידו?") נינה: תודה לכולם. אם כך מהנדסי מטאפורות יקרים שלי, מדעני חריזה נכבדים וחוקרי עימוד חמודים, נתחיל. דבור אתה הראשון הערב. דבור: זה שיר שכתבתי כששכבתי עם חבריי לנשק במארב בעוד גשם לבנוני אכזר מכה בעורפי ומרטיב את הנייר עליו אני כותב. הוא נקרא "ניגודים משלימים". (מרים מבט למעלה ומתחיל להקריא בקול דרמטי ומלא פאתוס). ניגודים משלימים מעת "הדבור" איפה אני? בסוריה, ברוסיה? רמלה או הרלם? יש לי מצב רוח מצוברח. רותי או רוית... שכחתי את שמך נשמה שמנה. אני מסתכל וזה מתסכל, מתרגש ומיד מתגרש, אנחנו מתנשקים ומתנקשים. זה כולם וכלום. הדרכה בהחדרה. שמעון: כל הכבוד אחי! אמנם לא הבנתי מה את רוצה מהחיים אבל אני שמח שזה נגמר בהחדרה. לולינה: כן דבור, אהבתי את הדיאלוג הפוליפוני הפנימי שהסאבטקסט שלך מעביר באנאפורה פרויידיאנית טיפוסית... שמעון: (צועק בהתרגשות) יא אללה! כמה היא חופרת בשכל! שמוליק זוסמן: כל הכבוד לך דבור (שוב מתחלף לו הקול באמצע. הוא מתבאס, משפיל מבט ומשתתק). נינה: שמוליק, עכשיו תורך. שמוליק: השיר הבא נקרא "חלקיקים אלמנטריים" (מתחיל להקריא את השיר תוך כדי זה שהוא זורק מבטים מאוהבים ומלאי זימה על נינה). חלקיקים אלמנטריים מעת שמוליק זוסמן רוצה לשרטט אותך, לעשות לך חקירת פונקציות. השדיים שלך מזכירים לי מולקולות ואטומים, וגם אלקטרונים, פרוטונים ונויטרונים. כל החלקיקים האלמנטריים שעין אדם לא מזויינת אינה יכולה לראותם. כך גם אני לא יכול לראות את שדייך. נינה: הממ... תודה שמוליק. שמוליק: אהבת? נינה: נחמד. (שמוליק יורד מהבמה תוך כדי מבטים בנינה, מחליק ונופל בקול חבטה מרשים על הרצפה. הדבור עוזר לו לקום). לולינה בבקשה תורך. לולינה: תודה לך פרחה תרבותית. את השיר הבא כתבתי כשנאלצתי להתייבש במשרד ולקבור את הכשרון הטבעי העצום שלי תחת ערמת ניירות. הוא נקרא "חרמנית". חרמנית מעת לולינה שמתי את הטלפון על רטט. מתקשרת לעצמי, ויברציות בגופי. לוקחת דף, מקרבת למכונת גריסה. גררר..... כמה תשוקה יש למכונה, איך שהיא רוצה לבלוע את הדף. אה, אה! לא מיד. מרחיקה את הדף ושוב מקרבת גרר.... המכונה אומרת. אני מגרה מכונת גריסה. בסוף היום כשאני עייפה, נוגעת לך בחלק האחורי, החם. מחשב חמוד שלי. שמעון: פחחח.... מה זה בכלל? למה אני בא לפה? לולינה: תשתוק, רפש מהלך. אינך מבין דבר באומנות. שמוליק זוסמן: חבר'ה, לא צריך לריב... לולינה: מה אתה גם כן מתערב יא חננה! איזה שוביניסט מתחבא אצלך מתחת למשקפיים והשלייקס במכנס?! (שמוליק משפיל מבט). נינה: מספיק לריב, היה לנו ערב ארוך ומהנה. בואו נסיים אותו יפה. שמעון האחרון להיום. שמעון: השיר הבא נקרא "חכמת רחוב", כי זה כמו תושבע"פ שאפשר ללמוד רק בשכונה. חכמת רחוב מעת שמעון הערס גבר ואישה עושים תינוק. למי הוא שייך לפי החוק? שאלה קשה וזו התשובה. אתה בא לקנות פחית במכונת שתיה אתה מכניס לתוכה מטבע של חמש שקל למי שייכת הפחית לך או למכונה? לולינה: חתיכת שוביניסט מסריח!!! (קמה ומניפה כוס מלאה בבירה על שמעון). הדבור: לא עצרי! לולינה: לא יכולה לסבול את זה יותר דבור, הערס הזה מביא לי את הג'ננה! הדבור: (קול מתבכיין) לפחות תזרקי עליו כוס ריקה, זו הבירה שלי. כולם מתחילים לצעוק וללכת מכות חוץ מזוסמן, שקם, חוטף מהלומה בראש, ממנורה שתלויה נמוך מדי, וצונח מעולף על הרצפה.
 
שלוש זונות

סמטה חשוכה ברחוב, פנס שמאיר אור צהוב. פגשתי שלוש זונות, אמרתי: "שלום בנות". הן ניסו אותי לפתות, טענו שהיו נקיות. "בדיוק יצאנו מהמקווה, נחמה, אהובה ותקווה". אמרו: "נטריף לך את המוח, לא תוכל לעולם, אותנו לשכוח, אהובה, תקווה ונחמה". חייכתי ושאלתי: "כמה?" "בלי כסף, אבל תצטרך לחתום, הנה החוזה והנה עט אדום. לעולם ועד לנו תתמסר, לנוכחתינו כמו לסם תתמכר". "סתכל איזה ציצים, תחת ופות! כדאי לך מאמי, אנחנו שוות". חשכו עיני וגופי רעד: "חוששני שאמשיך לעשות ביד". ברחתי. מפחד קפאו לי הביצים. הן שגרו נאצות באגרופים קמוצים ואיימו: "חכה, עוד נשובה, נחמה, תקווה ואהובה".
 
אל תפחדו להגיב. לא אוכל אתכם

אני צם היום. חשבתי שאנשים בפורום כתיבה מסוגלים להתמודד מילולית עם דברים שמפריעים להם.
 
למעלה