מדינה אכזרית

[לב אם]

מדינה אכזרית

כתבה בעובדה על התייחסות המדינה לילדים פגועים שזקוקים לסיוע וקצבה עוד נדבך בהתנהלות הנפלאה של המדינה שלנו בנושא רווחה וחינוך, הלב בוכה מפנים למישהו יש רעיונות איך אפשר לשנות??

 

[לב אם]

מצב הילדים שזקוקים לתמיכת המדינה לא שווה

הקפצה? אמשח להתייחסויות סיפורים אישיים משהו ...

 

[גן חיות]

לחץ ציבורי

עצומות, הפגנות, כתבות רבות בעיתונים ובטלויזיה, הצפת חברי כנסת, שרים ואישי ציבור נוספים במכתבים בנושא. הבעיה שאותם הורים שקועים בבעיה וזה לא נושא "פופולרי". צריך מישהו שיארגן אנשים, ינסח עצומות ומכתבים, יפנה לבג"ץ וכו'. גם אז שינוי יהיה איטי מאד.

 

[אחד העצובים בעיר]

יש גבול למספר הנושאים שאפשר להפעיל לחץ ציבורי

יעיל לגביהם. ומהמדינה הענייה שלנו, יש גבול למה שאפשר לצפות בענייני חינוך. השאלה היא לא מה לעשות כדי שהמדינה תעשה. זה קרב אבוד שחבל להשקיע בו. צריך לשאול מה לעשות בעצמינו כדי לשפר את המצב, בין אם באופן התנדבותי (כולל הקמת עמותות) ובן אם במשיכת משקיעים. המדינה לא תשפר את החינוך. מזה אפשר ורצוי לשכוח.

 

[גן חיות]

אינני מסכימה

עמותות ומשיכת תורמים אולי יעזור. אבל למדינה אמור להיות אחריות לגבי אזרחיה. הבעיה היום שהפוליטיקאים והפקידים הממשלתיים יודעים שלא יקרה הרבה אם הם מבזבזו כסף על משרד יפה, פגישות מיותרות בחו"ל או באילת, כיבוד מיותר בישיבות, בניינים מפוארים ומצד שני , יודעים שלא יקרה כלום אם לא יעשו, או שמישהו כמו עמותה או גאידמק יקח את העניין לידיים או החלשים יסבלו ויסתמו. לדעתי, אי-אפשר להסכים ולהשלים עם מצב כזה. ופה מדובר ספציפי על עניין של חוק, תקנות ונוהלים - את כל אלו ניתן לשנות על-ידי אמצעים חוקיים פשוטים - כמו בג"ץ או כמו שינוי בנוסח החוק או התקנה. חברי הכנסת(לפחות חלק מהם) רגישים לדעת הציבור ומתייחסים לפניות הציבור, במיוחד כאשר יש תמיכה המונית בנושא מסויים. ובעניין החינוך בכלל, המדינה לא משפרת אותה כי הציבור לא לווחץ מספיק ולא עושה מזה עניין גדול אלא מתלונן וסובל בינו לבין עצמו.

 

[אחד העצובים בעיר]

אז תגישי בג''ץ. לשבת ולהמתין שהמדינה תעשה

משהו, זה לא פתרון. גם לצעוק בתיקווה שהמדינה תעשה משהו זה מאוד תמים. יש לנו שר בכיר שלא מפריע לו שנופלים לו טילים על הבית שלו עצמו. לא מפריע לו ששומר ראשו נהרג מטיל. אז את רוצה שמהבן שלך יהיה איכפת למישהו? אם את לא תעשי אף אחד לא יעשה. המדינה זה גם את.

 

[לב אם]

ומהו סדר העדיפות הנכון?

נכון שקשה להלחם על הרבה נושאים בבת אחת (ויעידו הסטודנטים שנפלו עם השביתה שלהם על דוח וינוגרד), אבל אם נפעיל סדר עדיפות נכון , אז אני חושבת שקודם כל אנחנו צריכים מדינה מוסרית ולא מושחתת ששמה בראש מעייניה את החינוך, הרווחה וזכויות האדם. אם זה יהיה, אז יהיה כל השאר - החינוך הטוב יצליח לשפר את מצבנו הכלכלי, יביא לנצחון בקרב על השלום. הפחתת השחיתות תביא לחסכון בסכומי עתק שמתבזבזים היום על ממשלת ענק מיותרת ומסואבת.

 

[אחד העצובים בעיר]

תני לי הצעה מעשית בבקשה. אני לדוגמא,

לא שולח את ילדי לבית ספר ודואג לחינוכם במסגרות פרטיות. כדי לאפשר זאת אני מוותר על הרבה דברים שהמון אנשים ממש לא עשירים לא מוותרים עליהם. לשלוח את הבן לבית הספר השכונתי ולשבת לבכות על חינוך גרוע זה לא מעשי.

 

[לב אם]

הצעות מעשיות (אולי לא קלות)

1. להלחם על קבלת הזכויות ולהגיע עד בג"ץ 2. לפנות לדעת הקהל דרך העיתונות - לגייס עיתונאים ברמה של אילנה דיין שיובילו מסע בנושאים קריטיים 3. לגייס חברי כנסת ולהפוך אותם לנציגינו בנושאים יקרים ללבבנו (אורית נוקד למשל העלתה כמה הצעות חוק בעקבות פניות של אנשים אליה) 4.להשתתף במה שקורה בבתי הספר של ילדינו באמצעות ועדי הורים, ועדי שכונה וכד' (בבתי הספר שילדי למדו בהם, המעורבות של הורים בהחלטות מה קורה אם ישירות ואם דרך הישובים זה עובד ומובן מאליו) 5. לתגמל בקלפי את חברי הכנסת שעושים בשבילנו ולמעננו ולא כל מיני פיגורות צבאיות לשעבר שמצניחים עלינו חדשות לבקרים.

 

[אחד העצובים בעיר]

סעיף 5 מעשי רק לפריימריז. כשזה מגיע לבחירות

הכלליות, יש יותר מדי על מה להתחשבן עם הפוליטיקאים והם ממילא יכולים לזנוח כל הבטחה בתירוצי שלום וביטחון. רעיון מספר 4 נראה לי הכי מעשי. ואני אומר זאת בתור מי שכן הפעיל בעבר חברי כנסת ועיתונאים.

 

[לב אם]

אני לא חושבת שזה קל לשנות את התרבות השלטונית

במדינה שלנו,,א בל נראה לי שכדאי להתחיל לנסות, ומה שיכול לעזור זה הסעיפים האחרים של אכפתיות ושל יציאה לציבור

 

[גן חיות]

יופי שאתה דואג לבן שלך הפרטי

איך זה מעשי או עוזר לאלה שיש להם ילדים מוכי גורל שמוזנחים ע"י המדינה??? איך זה משנה מהשהו במדינה??? זה משנה רק לך ולבן שלך. לגבי ילדיי האישיים - הם לומדים גם מדוגמה אישית שלי. הבית אמור להשפיע על חינוך לערכים, על הרגלים, על קבלת נורמות. לא רק בית-הספר.

 

[אחד העצובים בעיר]

זה משנה מאוד את מצב המדינה.

ראשית, אני אדם עני ומוכה גורל וגם עם הבן שלי הגורל לא שפר במיוחד. שנית, פיתוח של מסגרות פרטיות זולות יעזור מאוד לחינוך הממלכתי. זאת מישום שמי שמי שלא מסדר אתו בשום אופו לא יהיה חייב להישאר בו, מישום שלמורים בממלכתי תהיה סיבה להצטיין והיא מעבר לפרטי (כרגע אין להם שום סיבה להצויין) ומישום שכשלאנשים יהי ברור יותר כמה עולה מה שהם מקבלים בחינם, הם יתייחסו לבית הספר הממלכתי בכבוד רב יותר. אני מכיר שלוש מערכות חינוך: ישראלית, שוויצרית ואמריקנית. הישראלית לא תמיד הכי דפוקה מביניהן אבל העובדה שאין לה מתחרה עצמאית רצינית מאוד מזיקה לה. וכן. אם אני לא אדאג לבן הנכה שלי, מי ידאג לו? יותי תמיר? אולמרט? פרץ? להזניח את הילד שלך זו לא דוגמא חינוכית.

 

[לב אם]

דוגמא אחרת

באיזור שבו אני גרה נולדה ילדה אחת עם שיתוק מוחין, מה לעשות שבכל איזור הדרום לא היה בית ספר הולם לנושא, והילדה כבר מתקרבת לגיל כתה א', בלחץ רב של ההורים, בתמיכת מנהלת בית הספר האיזורי, המועצה, הישוב בו הם גרים, הצליחו להשיג תרומה משותפות 2000 ומימון של המדינה להקמת כיתת CP בבית הספר. מאותה ילדה אחת עם הורים עקשנים יצאה כיתה למופת ששירתה ברמת לוקסוס גבוהה מאד ילדים מכל איזור הדרום, ולדעת כל המעורבים כל ילדי בית הספר יצאו נשכרים מהשיתוף והשילוב עם ילדי הכיתה הזו. לא אומרת שזה קל, ומכירה גם את כל המקרים ההפוכים - אבל זו הוכחה שלפעמים רצון חזקשל ההורים, גב חזק של הקהילה והתעקשות על המגיע יכול להצליח.

 

[אחד העצובים בעיר]

יפה מאודץ לשלוח את הילדים לבית ספר רע ולהאנח

זה לא פתרון. צריך לעשות דברים.

 

[אחד העצובים בעיר]

מאודץ=מאוד.