צא מהראש שלי
New member
מדינה שלי,
מדינה יקרה כל כך שלי, איבדתי אותך. הכל ביני לבינך נגמר. אין לי אמון בך. אין לי בשבילך כלום. זה לא התחיל בי, באמת שלא. אין מילים בהם אני יותר מאמינה שמאשר במילות ההמנון. אבל אני חושבת שאת ואני לא ראויים לשיר את אותו המנון. אין לך זכות לשיר את המילים בהם את לא מאמינה, בטח לא לצידי. ברור, כשקמת כמדינה יהודית בארץ ישראל, אז לא היו מילים מתאימות יותר. אבל מאז החלטת שהמילה יהודי היא כפיה. היא מעיקה. היא רודפת. ההתנתקות היא לא המצאה שלך מהזמן האחרון. זה התחיל קצת לפני. אולי פשוט תודי בזה כבר! את לא מאמינה ב"בתקווה בת שנות אלפיים" וגם לא שאי פעם נהיה "עם חופשי בארצנו". "ארץ ציון וירושלים"? חה. זרקת את זה בשניה שיכולת. יום העצמאות בישוב הוא היום הכי יפה בשנה. יש טקס, בהתחלה של יום הזיכרון ואז הדגל שלנו, הכחול לבן,
, עולה מעלה, ועוברים לשמוח בלב שלם על שיש לנו מדינה חופשית. עכשיו אני חושבת שזה סתם שקר. המדינה שלנו לא חופשית. היא בובה של אירופה ושל ארצות הברית ושל האו"ם. המדינה שלנו שונאת את עצמה. שונאת את האנשים שלה. היא מפחדת מאנשים אידיאליסטים שנלחמים בשבילה. אז נמאס לי ממך מדינה! למרות שבכל ליבי ונשמתי אמות בשבילך, וכל כולי אוהב אותך. אבל נמאס לי שאת שונאת אותי. נמאס לי שאת רואה בי אויב. נמאס לי לעבוד ולקבל קללות. ממך, מהשולטים בך, מהיושבים בך. גוש קטיף הוא הבית שלי. בלב. מגוש קטיף הרחקת אותי באכזריות. לא רציתי להיות שם בפינוי. כל מה שרציתי זו שקית חול של החול הטהור, הזהוב, הנקי של חוף הים שלך. ולא נתת לי להיכנס לקחת את זה. כל מה שרציתי זה עלה דקל של עץ הנטוע באדמתך. ולא נתת לי להיכנס לקחת את זה. כל מה שרציתי זה חיבוק מהאנשים שם בפעם האחרונה על רקע ביתם המשופץ מפגיעות הפצמ"רים. ולא נתת לי להיכנס ולקבל את זה. כל מה שרציתי, מדינה שלי, זה לנשום פעם אחרונה את הריח של המקום הזה. ולא נתת לי אפילו לנשום.. ולא אכפת לך מהדמעות שלי עכשיו, שנושרות אחת אחת. כי אני מתנחלת אידיאליסטית שאוהבת אותך בכל ליבך. ואלחם על אדמתך עד הפירור האחרון. אולי גם בגלל שאני מתפללת לאלוהינו כל בוקר ולגברים סביבי יש איזו חתיכת בד על הראש. ובגלל זה הפכת אותי לאויבת. יותר מסוגנת מיורי קסאמים וטרוריסטים. יותר מסוכנת מרוצחי אנשים בזעודת ראש השנה שלהם. יותר מסוכנת מיורי כדור בילדה בת שנה. יותר מסוכנת מאותם אויבים שממררים את חייך וחיי כבר 100 שנה. לכן אני זאת שאלך מהבית שלי. ולא הם. יהודי לא מגרש ערבי. אף פעם לא. אני אוהבת אותך מדינה שלי, מאוד. אבל נמאס לי ממך. ואין לי אמון בך. ואם אח שלי לא יהיה מסוגל לשרת תחת מדי החאקי שלך, אז תביני אותו. הוא לא סרבן מצפון. הוא אדם שמנסה לתפור את הגזרים האכזריים שגזרת בליבו. ולמחט תמיד יש חלק חד שדוקר. הרסת את חיי הילדים העניים פה. הרסת את חיי הדתיים פה. הרסת את חיי התלמידים פה. עכשיו הגיע תור המתנחלים. המתנחלים האלה. עם הנוער שלהם. עם הנוער האידיאליסטי שלהם. שמשתלט על צבאך הקרבי. שימות ראשון למען האדמה. שמקבלים פקודות מאלוהים, ורק אח"כ ממך. המתנחלים האלה שבחיים לא שלפו סכין בפאב. אולי פשוט כי הם לא נמצאים במקומות כאלה. אבל הם גם לא ישלפו אותו בקרב על בחורה או על הכלב. והרבה פחות סביר למצוא אצלם סמים וניבול פה. והם גם בחיים לא יתנפלו חמש על אחד. גם אם מפנים להם את הבית. לא שיקרתי. לא המצאתי. ראיתי בטלוויזיה, ראיתי בעיניים. מצטערת מדינה, אבל הנוער שאת זורקת הרבה יותר טוב מהנוער האחר. זה לא אמור להיות ככה. אני אוהבת את האחים שלי. ואנחנו אמורים לפעול יחד לא תחת כתום ולא תחת כחול. גם לא תחת הסגול שמנסים להפיץ עכשיו. אנחנו אמורים לחבק אחד השני תחת הפסים הכחולים ומגן הדוד על הרקע הלבן. על חופי גוש קטיף. על הרי צפון השומרון. אבל את בחרת שלא. את בחרת שאת לא רוצה אותי. ואם לא עשית את זה, אל תתאמצי כל כך לתת לי את ההרגשה הזאת. התנתקת ממני, מדינה שלי. אני מתנתקת חזרה. אני אמשיך לשלוח לך מיסים, ואמשיך ללמוד בחינוך הרעוע שלך. אני אלך לשרת אותך בגיל 18 ואשרת את חוקייך. אבל בלי הנשמה שבערה בי עד עכשיו. הנשמה הזאת כבר לא שייכת לך. את הנשמה הזאת ביקשת לקבור. קברתי אותה. ליד הקברים בגוש קטיף וצפון השומרון. אבל הקבר שלי עמוק עמוק באדמה. ולא על ידי עקירה הוא ייצא החוצה. אלא על ידי נטיעה. מדינה יקרה שלי, את בוודאי חושבת שאני מטורפת. את בוודאי חושבת שאני עושה טעות. אולי אפילו שמגיע לי מה שעשית לי. לא אכפת לי, מדינה שלי. אין לי כוח אלייך יותר. לויכוחים המייגעים שלך. אבל נראה אותך מסתכלת לי בעיניים האדומות שלי שעדיין משתקף בהם הים של גוש קטיף והירוק של הרי השומרון. מדינה יקרה שלי, קראי פעם אחת את ההמנון שלך בלי המנגינה. זה יעזור לך לחשוב על המילים. אני מקווה שזה יעזור לך להפנים את המשמעות ולהתחבר אליה פעם נוספת חזרה. אני רוצה שתהיי ראויה לשיר לידי את ההמנון שוב, תחת דגל ישראל כחול לבן על רקע שקיעה כתומה אצלנו בישוב בטקס. פחדתי ששכחת את המילים, צירפתי אותן:
"כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה עוד לא אבדה תקוותנו התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים"
אוהבת ומתנתקת, אני.
מדינה יקרה כל כך שלי, איבדתי אותך. הכל ביני לבינך נגמר. אין לי אמון בך. אין לי בשבילך כלום. זה לא התחיל בי, באמת שלא. אין מילים בהם אני יותר מאמינה שמאשר במילות ההמנון. אבל אני חושבת שאת ואני לא ראויים לשיר את אותו המנון. אין לך זכות לשיר את המילים בהם את לא מאמינה, בטח לא לצידי. ברור, כשקמת כמדינה יהודית בארץ ישראל, אז לא היו מילים מתאימות יותר. אבל מאז החלטת שהמילה יהודי היא כפיה. היא מעיקה. היא רודפת. ההתנתקות היא לא המצאה שלך מהזמן האחרון. זה התחיל קצת לפני. אולי פשוט תודי בזה כבר! את לא מאמינה ב"בתקווה בת שנות אלפיים" וגם לא שאי פעם נהיה "עם חופשי בארצנו". "ארץ ציון וירושלים"? חה. זרקת את זה בשניה שיכולת. יום העצמאות בישוב הוא היום הכי יפה בשנה. יש טקס, בהתחלה של יום הזיכרון ואז הדגל שלנו, הכחול לבן,