מדי פעם אני חושבת על השלבים שאני עוברת בלי שהייתה לי דמות

[אשבל1]

מדי פעם אני חושבת על השלבים שאני עוברת בלי שהייתה לי דמות

לחוות את הדברים דרכה כפי שזה באופן טבעי, נדמה לי שכשרואים אמא גדלה ומתבגרת עם כל התופעות הטבעיות אז אולי גם לבת הכל טבעי יותר...? אולי, אין לי מושג, כי אני לא מכירה איך זה כשחווים את זה...

אני מאוד אוהבת לקרוא שירים ופוסטים שמפרסמת מאיה תבל-דיין, אביא קטע קצר ממה שקראתי הבוקר: " להתבגר בלי אמא. להזדקן בלעדיה. לראות את קמטי ההבעה שלה מופיעים על הפנים שלך. להסתכל במראה ולדמיין אותה עומדת מאחורי הכתף שלך ומתבוננת איתך..." [URL]https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153471880061457&set=a.10150150002661457.330449.776221456&type=1&theater[/URL]
(קישור אם תרצו לקרוא אותה, מאוד מומלץ)

זה העלה בי גם את ההתמודדות מול הילדים שלי עם דברים ותקופות שכבר חוויתי כיתומה, ופתאום אני מולם כאמא... שלא חוותה אותם מול אמא וכאילו אני צריכה להמציא את התגובות שלי,את הטיפול במצבים שונים , ואולי זה יתרון כי באיזה מקום אני כלוח חלק... אבל גם באיזה שהוא מקום זה מעורר את החלק החסר בפאזל...

איך אתן חוות את הצמיחה שלכן, את ההתבגרות בלעדיה?

 

[mykal]

שיר קצר שמביע המון,

בהקשר למה שאת כתבת--
תמיד תהיתי איך אימי הצליחה להיות אמא כ"כ מיוחדת,
היא שנעזבה מביתה בגיל אפילו לפני התבגרות--(שואה)
ולא ראתה אימהות, איך היא ידעה להיות כ"כ אימא--חברה, סמכות, ידעה לנוט,
ידעה להכיל, ידעה להכין שלא יחסר גם בימים קשים,
ואני שראיתי קצת יותר--הרבה פעמים חושבת--מה היא היתה עושה/אומרת
שאני לבד כנראה פחות יכולה/יודעת.

מה שאני כן שמחה--שאימי נפטרה בלי לסבול--בלי להתנול לא פיזית ולא מנטלית.
זה כ"כ מנחם אותי.