טוב
בקשר להודעתך האחרת בקשר לתנ"ך וההתפתחות, לא נותר לי אלא להסכים עם דבריך.
 
בקשר להודעה הזאת, יש מה לענות. לא טענתי שאני מבין את הכל אבל יש היגיון בדברים שמסרו לנו נביאים וקדושים.
בתורות הנסתר השונות יש קונצנזוס לגבי גלגול נשמות ולגבי כך שאנחנו עוברים אבולוציה רוחנית בדרך לשלבים גבוהים מאוד שהאדם מיועד להגיע אליהם.
יש ויכוח בין אנשים שטוענים שהתודעה האנושית בסוף הדרך מתאחדת בחזרה עם הבורא כמו טיפה שנטמעת באוקיאנוס. אני לא מאמין בזה, לא בגלל שזה מדכא אלא פשוט לא נראה לי הגיוני שהאדם יעבור את כל הסבל הארוך הזה שיש בחיים גשמיים כדי לחזור בסוף לבורא מבלי שהשיג דבר. אני נמנה עם אלו שמאמינים שכשהאדם משיג אינדיבידואליות אמיתית הוא כבר לא יאבד אותה, אפילו לא כשיחזור למצב של אחדות עם הבורא. ייחודיותו נשארת לעד.
יש גם דיון בשאלה האם הבורא הוא בעל אישיות, ישות שניתן למשל לשוחח איתה, או שהוא מחוסר אישיות והוא מעין הוויה ששורה בכל, כמו שמקובל לטעון על השקפתו של שפינוזה (לא בטוח שבצדק). אני מאמין שהאלוהים הגם שאין לנו עדיין היכולת לתפוס אותו, הוא בכל זאת ישות בעלת אישיות, כאשר כל הברואים בכל הרמות מהווים את הגוף שלו.
מטרת ההתגשמות בגוף פיזי- המשך ההתפתחות, כי רק בעולם הזה הקשה אפשריים שינוי והתפתחות. לאחר המוות האדם עובר מספר שלבים: הוא חוזר למצב של תודעת-על עם ראיה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית כמו שהייתה לו בעולם זה. הוא עובר ל"עולם האסטרלי" (עולם הנפש) למטרת ניקוי וטיהור. זה העולם שמכונה גיהינום בתרבויות השונות. הוא רואה את השלכות המעשים שעשה בחיים וחווה אותם מחדש אבל הפעם ממבטם של כל הסובבים אותו. במקרה שגרם הרבה עוולות זה גורם לו ליסורים קשים מאוד. כמו כן הוא גם מנקה מעצמו את כל התאוות והתשוקות הנמוכות שלא באו לסיפוק בעולם הגשמי. אדם שנשלט על ידי תשוקות ותאוות עובר יסורים קשים בשלב זה, במיוחד אנשים שהיו מכורים למשהו ולא נגמלו ממנו לפני המוות הפיזי. אומרים שהיסורים קשים כי
התודעה שם צלולה יותר והכל שם מועצם פי 10 יותר מבעולם הזה. וגם הטוב הוא עוצמתי הרבה יותר באותה מידה. אחרי תקופת הניקוי הזאת שעשויה להימשך בערך שליש מהחיים הארציים, כעת כשהוא מטוהר האדם עובר לעולם הרוח "גן עדן". מביא איתו לשם את כל מעשיו הטובים וכל דבר רוחני שעשה ושהשיג בחיים הארציים, כל הקשרים שיצר עם אנשים ממשיכים שם. בוודאי לא ניתן לתאר את התענוג של השהייה בעולם זה, תענוג שכולו רוחני. זה עשוי להימשך שנים רבות, 1000 שנה למשל, תלוי בכל מקרה. אבל גם שם האדם חש היטב את הפגמים שעדיין לא תיקן ואת חובות הקארמה שעוד לא שילם, ומגיע הזמן שמתעורר בו הדחף לחזור שוב לחיים בעולם הפיזי לצורך תיקון והמשך התפתחותו הרוחנית. ההתפתחות הזאת היא ארוכה ומשתרעת על פני עידנים ארוכים מאוד, עד לגמר התיקון האישי ולמצב שבו האדם כבר לא זקוק להתגשמות נוספת בגוף. וכדאי שהוא לא יפספס את הרכבת כי גם האנושות עוברת אבולוציה במקביל ויגיע זמן שלא ניתן יהיה עוד לבוא לאדמה כי היא תשיל מעליה את החומר הפיזי הגס, מאוד לא כדאי להישאר אז מאחור.
 
מי מרגיש שטוב לו בעולם הזה ושהתענוגות הפיזיים מספיקים לו בשביל תחושת אושר, הוא בדרך כלל אדם פרימיטיבי מאוד, או שאדם שחי באשליה קשה ושכנוע עצמי שמחפים על התחושה האמיתית שלו של אומללות. באנו לעולם הזה כדי לעבוד וכדי לתקן, ואפשר גם ליהנות בו זה מצוין, כי הליכה בדרך הנכונה מביאה לסיפוק. רק לא לשכוח את מטרת החיים ושאנחנו רק אורחים פה בסופו של דבר.
 
יש סיבה למה רוב האנשים לא זוכרים חיים קודמים, אבל לא אפרט פה בינתיים.
