מדע בדיוני אוונגרדי
היי, רציתי לספר לכם על בלוג בשם "מדע בדיוני אוונגרדי", זה בלוג שבו אני מפרסם סיפורי מדע בדיוני שכתבתי. "אז למה לטרוח לקרוא את זה?", אתם בטח חושבים לעצמכם. ובכן, שאלה קשה. אני יכול לספר לכם שאחד מהסיפורים גרם לקוראת לצעוק עליי שהוא "רוע מרוכז", או שסיפור אחר זכה לתואר "היה צריך להיות פרק במראה שחורה", או שאני יכול פשוט לתת לכם לקרוא סיפור קצרצר שאצרף כאן:
זה היה עוד יום שישי בשעה 21:20. מאיר בסך הכל רצה להניח את הסדין על המדף העליון בארון. מאחר שהיה נמוך, הוא לקח לו כיסא לעמוד עליו. זה היה כיסא ישן, לפני 80 שנה גם סבו המנוח נהג לעמוד עליו בעודו מטפס לגג לתקן רעפים.
מאיר לא היה חומרני במיוחד, עבודות היה עבורו משהו שמשלמים לאחרים לעשות, הוא לא חשב לקנות כיסא חדש. מאיר היה איש של מילים, של מחשבות, של דמיון. אולי אם לא היה כזה, היה חש מבעוד מועד ברגלו הרקובה של הכיסא תחת משקלו.
לאחר דקה של צעקות כאב, מאיר שתק. הוא היה חסר אונים ותהה מה הולך לקרות עכשיו. כעבור חצי שעה, יעקב, בן זוגו, הבין מה קרה, ומאיר הובהל לבית חולים.
כעבור שבועיים מאיר הורשה לחזור לביתו. יעקב שלח לו אינספור חיבוקים וליטופים אינטימיים, אבל מאיר עדין לא חזר לעצמו. יעקב ניסה להסביר לו איך ללכת זה כבר לא חשוב כל כך כמו פעם, איך הוא יוכל להגן על דירתו מהבוזזים גם בעזרת הנשק שהוצמד לכיסא הגלגלים. ההגיון הקר לא הצליח לנחם את מאיר.
- "זה חסר לי!", מאיר צעק עליו.
- יעקב שאל במה מדובר.
- "חסר לי להרגיש! חסר לי להרגיש את הגוף שלך נוגע בי! באמת!"
- יעקב התחיל לומר שהוא מגזים ושהפס הרחב מעביר אותות עצביים כמעט בלי lag בכלל.
- "אתה לא מבין? יש סיכוי שלעולם לא אוכל ללכת יותר. אנחנו פיספסנו משהו, לתמיד. הפנטזיה שהיתה לנו, לעשות סוף סוף אהבה במציאות, אני חושב שהיא אבדה."
- יעקב שתק.
- "אני מטומטם שלא באתי אליך קודם."
- יעקב התחיל להזכיר למאיר כמה חשוב היה ששניהם ישמרו על הדירות שלהם. אחרי הכל, לא נותרו כמעט עבודות שמתאימות לכישורים שלהם. הם יכולים להתפרנס רק מלהשכיר חדרים, והם חייבים להישאר בשטח כדי להגן עליו מחבורות הסקוואטרים הנודדות.
- "אבל עדין, יכלתי לנסוע פעם אחת, לראות אותך בעיניים שלי ישירות. הייתי משלם לחברת אבטחה שתשגיח כאן."
- יעקב הזכיר לו איך עד לא מזמן הם היו חוסכים כסף על אוכל רק בשביל להצליח לממן חיבור פס רחב מצספיק כדי לשלוח זה לזה מגע. החיבור הזה היה עורק החיים שלהם, הזין את נשמתם.
- "למה? למה זה היה חייב להיות ככה", מאיר החל למרר בבכי. "אני בסך הכל רציתי להיות איתך, לגעת בך! ישירות!".
מאיר איבד את עצמו לבכי. "בוא אליי, תן לי לחבק אותך", אמר לו יעקב ועטף אותו בזרועות מתכת, מצופות פולימר, מחוברות אלחוטית, לפס רחב.
אהבתם? הנה הבלוג
http://madab1.blogspot.co.il/
היי, רציתי לספר לכם על בלוג בשם "מדע בדיוני אוונגרדי", זה בלוג שבו אני מפרסם סיפורי מדע בדיוני שכתבתי. "אז למה לטרוח לקרוא את זה?", אתם בטח חושבים לעצמכם. ובכן, שאלה קשה. אני יכול לספר לכם שאחד מהסיפורים גרם לקוראת לצעוק עליי שהוא "רוע מרוכז", או שסיפור אחר זכה לתואר "היה צריך להיות פרק במראה שחורה", או שאני יכול פשוט לתת לכם לקרוא סיפור קצרצר שאצרף כאן:
זה היה עוד יום שישי בשעה 21:20. מאיר בסך הכל רצה להניח את הסדין על המדף העליון בארון. מאחר שהיה נמוך, הוא לקח לו כיסא לעמוד עליו. זה היה כיסא ישן, לפני 80 שנה גם סבו המנוח נהג לעמוד עליו בעודו מטפס לגג לתקן רעפים.
מאיר לא היה חומרני במיוחד, עבודות היה עבורו משהו שמשלמים לאחרים לעשות, הוא לא חשב לקנות כיסא חדש. מאיר היה איש של מילים, של מחשבות, של דמיון. אולי אם לא היה כזה, היה חש מבעוד מועד ברגלו הרקובה של הכיסא תחת משקלו.
לאחר דקה של צעקות כאב, מאיר שתק. הוא היה חסר אונים ותהה מה הולך לקרות עכשיו. כעבור חצי שעה, יעקב, בן זוגו, הבין מה קרה, ומאיר הובהל לבית חולים.
כעבור שבועיים מאיר הורשה לחזור לביתו. יעקב שלח לו אינספור חיבוקים וליטופים אינטימיים, אבל מאיר עדין לא חזר לעצמו. יעקב ניסה להסביר לו איך ללכת זה כבר לא חשוב כל כך כמו פעם, איך הוא יוכל להגן על דירתו מהבוזזים גם בעזרת הנשק שהוצמד לכיסא הגלגלים. ההגיון הקר לא הצליח לנחם את מאיר.
- "זה חסר לי!", מאיר צעק עליו.
- יעקב שאל במה מדובר.
- "חסר לי להרגיש! חסר לי להרגיש את הגוף שלך נוגע בי! באמת!"
- יעקב התחיל לומר שהוא מגזים ושהפס הרחב מעביר אותות עצביים כמעט בלי lag בכלל.
- "אתה לא מבין? יש סיכוי שלעולם לא אוכל ללכת יותר. אנחנו פיספסנו משהו, לתמיד. הפנטזיה שהיתה לנו, לעשות סוף סוף אהבה במציאות, אני חושב שהיא אבדה."
- יעקב שתק.
- "אני מטומטם שלא באתי אליך קודם."
- יעקב התחיל להזכיר למאיר כמה חשוב היה ששניהם ישמרו על הדירות שלהם. אחרי הכל, לא נותרו כמעט עבודות שמתאימות לכישורים שלהם. הם יכולים להתפרנס רק מלהשכיר חדרים, והם חייבים להישאר בשטח כדי להגן עליו מחבורות הסקוואטרים הנודדות.
- "אבל עדין, יכלתי לנסוע פעם אחת, לראות אותך בעיניים שלי ישירות. הייתי משלם לחברת אבטחה שתשגיח כאן."
- יעקב הזכיר לו איך עד לא מזמן הם היו חוסכים כסף על אוכל רק בשביל להצליח לממן חיבור פס רחב מצספיק כדי לשלוח זה לזה מגע. החיבור הזה היה עורק החיים שלהם, הזין את נשמתם.
- "למה? למה זה היה חייב להיות ככה", מאיר החל למרר בבכי. "אני בסך הכל רציתי להיות איתך, לגעת בך! ישירות!".
מאיר איבד את עצמו לבכי. "בוא אליי, תן לי לחבק אותך", אמר לו יעקב ועטף אותו בזרועות מתכת, מצופות פולימר, מחוברות אלחוטית, לפס רחב.
אהבתם? הנה הבלוג
http://madab1.blogspot.co.il/