פסלים וכלי קודש
מבחינתי פסלים של אלוהויות דומים לשימוש בכלים כמו פגיון, גביע, שרביט וכדומה. הכלים, והגילום הפיסי של האלוהות באמנות, מסייעים לאדם לשמור על ריכוז בעת הפולחן, ומספקים הנאה אסתטית במשך טקסים או מדיטציה ("קערות מזמרות" ומאנדלות בבודהיזם משרתות, ככל הנראה, תפקידים מקבילים - ואני סבורה שאדם יכול להתפלל גם בלי תפילין וטלית, אבל הם מחזקים את רוחו ומוסיפים אווירה מיוחדת). כך שלכל רוחניות יש מערכת החפצים שלה - אפשר בלי, אבל יותר נעים ומיוחד עם... במסורת הדיאנית, עובדים הרבה עם תמונות ופסלים של האלות השונות, ואחת הסיבות המרכזיות לכך היא לעודד נשים לראות את הדמויות השונות ולהזדהות עמן. דמויות מגוונות של אלות בכל הגילאים, הצבעים והמידות, מסייעות לנשים להתגבר על דימויי גוף שליליים ולהבין שבכל גוף יש יסודות קדושים, ושבכל אחת (ואחד!) מאתנו - בכל הגילאים, הצבעים והמידות - יש מן האלוהי. אני בדרך כלל מעדיפה לא להשתמש בכלים ובפסלים. אני מעדיפה להתבונן בטבע. פרח יפה, או חתול נחמד שאני פוגשת ברחוב, הם עבורי התגלמות האלוהות הרבה יותר מכל חפץ. אבל אני מחזיקה פסל של אלת הנילוס - נת'ור - על השידה שלי, והיא מזכירה לי שהאלה לא נמצאת רחוק ממני - אלא קרוב אלי, בכל עץ וכלבלב וציפור וענן ואישה ואיש - אפילו באישה כמוני...