מהזוית שלי..
זה החלק היחיד שכולו כרוך בעונג, דומה שזיון לשם יצירת פרי אהבה משותף הוא אחד מהזיונים המקודשים השמורים לו לאדם, כמו הזיון הראשון עם אהבת חייך או לחילופין הזיון הראשון אחרי תקופת יובש ארוכה. הרצון בהבאת ילד משותף בייחוד כשהוא מלווה באורגזמה מטלטלת – אין מה לומר, חוויה מענגת.. ואז באים שני הקווים – תום עידן ההוללות. בהתחלה נפלה עלי עייפות תהומית. כבר בשעות אחר הצהרים גיליתי אפתיות הולכת וגוברת, אישונים מורחבים ולסת שמוטה, במהדורת החדשות כבר לא הייתי בהכרה. והבחילות..נראה שכל הנשים ההרות מפתחות איבה למאכל תמים כמו שניצל ששלח אותי בריצה לרוקן את קיבתי מהצד הלא נכון. ואז יש את הדיסוננס הזה שכולנו נלכדות בתוכו, מצד אחד את מרגישה כמו קישוא לא סימטרי , הפרצוף מתנפח מלווה את זרועות הדודה שנוצרות לך, כאלה ששום בגד של רמי לי לא יסתיר, אפילו להוריד שערות מהמפשעה אי אפשר בלי מערכת מורכבת של מראות. אבל את אחותי בהריון, והריון הוא לא מחלה ולכן את חייבת לענות לכל השואלים שהכל בסדר והיצור הקסום כבר בועט. ורק בסתר לב כשאף אחד לא שומע את תוהה אם לא ניסית להיכנס להריון רק כדי לדעת שהכל עובד ועכשיו את רוצה את חייך הקודמים בחזרה. והלידה, אחרי תשעה חודשים שבהם הפחד מהלידה נבלע ע"י הייאוש והכבדות את מגיעה לשערי בית החולים מקרטעת בצירים סדירים. אז מתחיל ריטואל הנעיצות, את ברגלים מפוסקות וכולם נועצים אצבעות, דומה שאפילו עובד הנקיון נבחר שם לעבודה לפי קוטר אצבעותיו. פה אין חשיבות לרזומה שלך. כאן את נמדדת לפי גודל הפתיחה שאתה באת. ואני צורחת וצורחת בקול שאף פעם לא חשבתי שייצא לי מהגרון. והמיילדת מבקשת ממני ללחוץ כאילו יש לי קקי, החצי השני שלי מצלם. שיהיה למזכרת. כאילו שלא ארצה לשכוח איך נראיתי רגע אחרי שחרבנתי את נשמתי למוות. ואז הוא נולד, שונה לגמרי ממה שייחלתי תוך התעלמות מחוקי הגנטיקה, והוא בוכה בצורה ענוגה. שבועיים אחרי אני זועמת לגלות שיש לייצור הזה מיתרי קול של פוורוטי , הוא פשוט לא מפסיק לבכות ולבכות... ואני עם סמרטוטי הפליטות וריחות החלב תוהה למה אף אחת מחברותיי לא אמרה לי שזה ככה. האם זוהי קונספירציית האמהות? או אולי זה המלכוד של הטבע שבו ברגע שהפכת לאם אין ביכולתך להתריע שאיכות חייך הורעה משום שעצם ההודאה תהפוך אותך לאם פחות טובה. המיתוס שאמהות רצופה בעונג הוא מיתוס שיש לנפץ כמו את זה הטוען שחרא של תינוקות יונקים לא מסריח. ואין יותר בילויים ואפטר פרטיז ופלרטוטים בבארים, הכל כבר נראה לא מסעיר כשבשש בבוקר יש לך השכמה אנרגטית כמוהו. אבל בלילה בלילה, כשהוא עוצם את ריסיו הארוכים אחרי השיחה הקבועה שלנו אני מרגישה שהלב שלי מתמלא בחום לא מוסבר ואני מוצאת את עצמי מלטפת את פני המלאך שלו ולוחשת "תודה אלוהים, תודה רבה".
זה החלק היחיד שכולו כרוך בעונג, דומה שזיון לשם יצירת פרי אהבה משותף הוא אחד מהזיונים המקודשים השמורים לו לאדם, כמו הזיון הראשון עם אהבת חייך או לחילופין הזיון הראשון אחרי תקופת יובש ארוכה. הרצון בהבאת ילד משותף בייחוד כשהוא מלווה באורגזמה מטלטלת – אין מה לומר, חוויה מענגת.. ואז באים שני הקווים – תום עידן ההוללות. בהתחלה נפלה עלי עייפות תהומית. כבר בשעות אחר הצהרים גיליתי אפתיות הולכת וגוברת, אישונים מורחבים ולסת שמוטה, במהדורת החדשות כבר לא הייתי בהכרה. והבחילות..נראה שכל הנשים ההרות מפתחות איבה למאכל תמים כמו שניצל ששלח אותי בריצה לרוקן את קיבתי מהצד הלא נכון. ואז יש את הדיסוננס הזה שכולנו נלכדות בתוכו, מצד אחד את מרגישה כמו קישוא לא סימטרי , הפרצוף מתנפח מלווה את זרועות הדודה שנוצרות לך, כאלה ששום בגד של רמי לי לא יסתיר, אפילו להוריד שערות מהמפשעה אי אפשר בלי מערכת מורכבת של מראות. אבל את אחותי בהריון, והריון הוא לא מחלה ולכן את חייבת לענות לכל השואלים שהכל בסדר והיצור הקסום כבר בועט. ורק בסתר לב כשאף אחד לא שומע את תוהה אם לא ניסית להיכנס להריון רק כדי לדעת שהכל עובד ועכשיו את רוצה את חייך הקודמים בחזרה. והלידה, אחרי תשעה חודשים שבהם הפחד מהלידה נבלע ע"י הייאוש והכבדות את מגיעה לשערי בית החולים מקרטעת בצירים סדירים. אז מתחיל ריטואל הנעיצות, את ברגלים מפוסקות וכולם נועצים אצבעות, דומה שאפילו עובד הנקיון נבחר שם לעבודה לפי קוטר אצבעותיו. פה אין חשיבות לרזומה שלך. כאן את נמדדת לפי גודל הפתיחה שאתה באת. ואני צורחת וצורחת בקול שאף פעם לא חשבתי שייצא לי מהגרון. והמיילדת מבקשת ממני ללחוץ כאילו יש לי קקי, החצי השני שלי מצלם. שיהיה למזכרת. כאילו שלא ארצה לשכוח איך נראיתי רגע אחרי שחרבנתי את נשמתי למוות. ואז הוא נולד, שונה לגמרי ממה שייחלתי תוך התעלמות מחוקי הגנטיקה, והוא בוכה בצורה ענוגה. שבועיים אחרי אני זועמת לגלות שיש לייצור הזה מיתרי קול של פוורוטי , הוא פשוט לא מפסיק לבכות ולבכות... ואני עם סמרטוטי הפליטות וריחות החלב תוהה למה אף אחת מחברותיי לא אמרה לי שזה ככה. האם זוהי קונספירציית האמהות? או אולי זה המלכוד של הטבע שבו ברגע שהפכת לאם אין ביכולתך להתריע שאיכות חייך הורעה משום שעצם ההודאה תהפוך אותך לאם פחות טובה. המיתוס שאמהות רצופה בעונג הוא מיתוס שיש לנפץ כמו את זה הטוען שחרא של תינוקות יונקים לא מסריח. ואין יותר בילויים ואפטר פרטיז ופלרטוטים בבארים, הכל כבר נראה לא מסעיר כשבשש בבוקר יש לך השכמה אנרגטית כמוהו. אבל בלילה בלילה, כשהוא עוצם את ריסיו הארוכים אחרי השיחה הקבועה שלנו אני מרגישה שהלב שלי מתמלא בחום לא מוסבר ואני מוצאת את עצמי מלטפת את פני המלאך שלו ולוחשת "תודה אלוהים, תודה רבה".
