הדמוקרטיה היא כלי שלטוני בלבד
שבא לשמור על ערך הקיום עצמו. הקיום הוא החשוב מכל, אחר כך נתווכח על משמעות הקיום (ויש הרבה כיוונים ופרשנויות בעניין), כשנבטיח את אותו קיום - אבטחה מבחוץ ומבפנים.
הדמוקרטיה היא שמיכה שצריכה לעטוף את כל החברה והמדינה, ותחיתן הגנה לכולם על בסיס אותם ערכים וכללים.
אני הייתי רוצה לראות את הדמוקרטיה בישראל בה כל אזרח, יהודי, ערבי, מזרחי, אשכנזי, ימני, שמאלני - עושים את מה שבא להם בחייהם ובלבד שלא יהוו איום קיומי על החברה שנותנת להם לממש את זכויות האדם שלהם, כדי לפגוע בזכויות האדם של האחר. חברה כזאת נותנת לכולם זכות ללכת לבד או להתאגד, לעבוד היכן שהם רוצים לפי קישוריהם והתאמתם לתפקיד ולא לפי מוצאם, דעתם הפוליטית, גובהם או לבושם.
זאת חברה בה הממשלה מבטיחה את הבטחון הכלכלי והאישי צשל כל אחד ונוהגת לפי חמשת כללי ה"מ"מים" של זאב ז'בוטינסקי - כלומר חברה שנותנת ביטחון סוציאלי שלא מתוך משטר סוציאליסטי דווקא.
לא הייתי מוותר כמובן, על זכות הקיום. כלומר, המשטר הדמוקרטי מחוייב להגן על אנשיו על ידי שלילת חרויות האדם של האוייבים שלו, כי עדיין לא הומצא פתרון טוב יותר להגן על אדם מפני חורשי רעות, מלחמות והשמדה של האחר. יתר הנושאים, כמו מרחב החופש מול כפיית השיוויון הם נושאים לדיון, ויכוח והכרעה בתוך החברה, וכל דור יכול להגדיר את מידת החופש והשוויון לפי רוחו, ובלבד שהדברים ייעשו לפי הכללים הדמוקרטיים, ויוכלו להשתנות בהמשך לפי אותם כללים. שאלת החופש מול השיווין מקפלת בתוכה את כל הנושאים הכלכליים-חברתיים, שלהם יש מרחב חפיפה והשפעה גם עם ענייני הבטחון ומדינות החוץ.