ממש לא מדויק
כרומטיקה היא חריגה מהסולם הדיאטוני הטבעי (מז'ור או מינור) באמצעות הנמכה או הגבהה של אחד מצליליו. זה מתבטא במוסיקה בשתי צורות. הצורה הראשונה היא הצורה המלודית - צליל מסויים בסולם מוגבה או מונמך במלודיה. לדוגמא, בצלילים הפותחים את השיר "מריה" מאת ברנשטיין, הצליל הרביעי מוגבה במלודיה, ולקראת סוף הבית הוא חוזר להיות רגיל. הצורה השניה, וזו שתרמה יותר להתפתחות המוסיקה היא הצורה ההרמונית. כאשר ראו שניתן להתיק צליל באופן זמני, כמה אפשרויות עלו במהלך ההיסטוריה, וכאן אפרטן לפי הסדר שבהם הן עלו (בערך): 1) מינור או מיז'ור של דרגות רגילות. לדוגמא הרביעית המינורית במז'ור. פעולה זו נקראת בשפה מקצועית מיקסטורה, שכן היא מערבבת בין המינור למז'ור. היא גם יוצרת שינוי של צבע, בלי לשנות את הפונקציה ההרמונית. 2) התמקדות על דרגה מסוימת (לא הראשונה), ע"י הדומיננטה (ולפניה, לעיתים הסוב-דומיננטה) הטבעית שלה. לדוגמא, בסולם לה מז'ור, סי מינור הוא השניה. אם נרצה להתמקד עליו נוכל לעשות את המהלך לה מז'ור - פה דיאז מז'ור - סי מינור (I V/II II). דבר זה נקרא דומיננטה (או סובדומיננטה) שניונית. 3) הנמכה/הגבהה של הצליל היסודי (ולעיתים גם הקווינטה) של דרגה. לדוגמא, השניה בלה מינור היא סי (חצי) מוקטן. הנמכה של היסודי תיתן לנו את הדרגה השניה המונמכת, סי במול מז'ור, שמתפקדת בדיוק כמו שניה (עם צבע שונה). 4) מודולציות ע"י פירושים שונים לאותו אקורד, כאחד מאלה המופיעים למעלה. 5) מהלכים שלא נפתרים ותמיד הולכים ונמתחים, כמו במוסיקה של ואגנר, או מוסיקה לסרטי מתח משנות ה-20, 30. רוב שירי הפופ שאתה מכיר רוויים בכרומטיקה, והיא ממש לא נשמעת קשה או מתוחה, אם היא נעשית בצורה טובה וטבעית.