דפי נוכחות
New member
מהמקום הכי נמוך למקום הכי פתטי
אין לי מושג למה אני מתחיל לכתוב. פעם כתבתי למגירה ועכשו אני פשוט כותב בפורומים ובבלוגים והכל... משום מה הרצון הזה לשתף. אני לא אכניס אתכם לפרטים- רק למקום ההכי מוזר בכל הקטע. פגשתי מישהו במחנה קיץ לנוער לפני שנתים. מהרגע הראשון התאהבנו, חלקנו את האוכל שלנו, הינו הולכים לישון באותו חדר, באותו מיטה, בכל הסדנאות וההרצאות והמפגשים הינו רק שנינו, ואז בסופו של דבר כשחזרנו למרכז מחיפה ברכבת של ראשון בבוקר- איכשהו נדחקנו בתוך כל ההמולה של האנשים שעלו לרכבת, והוא נכנס לרכבת ואני נשארתי ברציף. הרכבת היתה עמוסה עד אפס מקום אז פשוט סגרו את הדלתות והרכבת התחילה לסוע- והוא בפנים. נורא דרמטי- כן- ופי כמה דרמטי זה כשאני פתאום גיליתי שבמשך כל אותו הזמן לא החלפתי איתו מספר- לא זכרתי מה הכתובת שלו- ובאיזה מושב הוא גר בכלל. היתי חסר אונים. ארבעה חודשים שלמים אני חיפשתי את הדבר המדהים הזה- תחקרתי את כל האנשים שהכרתי מהמחנה אם למישהו יש בדל מידע- אבל גם המדריכים אמרו לי שאין לי פיסת מידע כי- הוא פשוט נחת במחנה בעקבות הודעה שהוא קרא באינטרט ולא השאיר פרטים. ארבעת החודשים שעברתי בצורה כל כך אירונית הפכו לארבעת החודשים ה-הכי מדהימים שעברתי אי פעם. אומנם בלימודים הדרדרתי מצד אחד- אבל מצד שני בעבודת הגמר שלי בספרות בתרגום של חלקים מתוך הספר- 'מאדם צ'יסטנה'- מאת פיאר לוטי- שבצורה מחרידה ומפחידה תיאר את אותו הדבר שעברתי גם אני- אישה שמאבדת את האהוב שלה ומחפשת אותו נואשות. כתבתי כל כך הרבה- היתי מכור לדכאון של עצמי- סרבתי להרגיש מאושר, הרגשתי לא בנוח להרגיש מאושר, היתי נאחז באומללות בתחושה דרמטית כזו שהבדידות היא הנחמה שלי- והצער הוא הסיפוק שלי. בן 17 מלנכולי מטומטם.... בסוף דרך אגב כשאני פגשתי את זה שאיבדתי לאחר ארבעה חודשים- במקרה בתחנה המרכזית הוא הביט בי כאילו הוא ראה רוח רפאים- הוא אמר לי שהו חיפש אותי כמו משוגע גם כן- אבל בסוף נכנע, ובכלל חברה שלו רוצה לחזור והוא מעדיף למצות את עצמו עם בנות לפני שיקבע אם הוא אוהב בנים או לא... תקופת הדכאון כל כך הפרתה אותי מבחינה אומנותית- אפילו שיר שכתבתי באותה תקופה זכה באיזה פרס בתחרות לשירה לנוער- ובחינה שכלית נורא התקדמתי למרות שהיתי טיפש... פתאום הכל עולה לי בעקבות שיעורים בפסיכודרמה שאני כרגע לומד...
אין לי מושג למה אני מתחיל לכתוב. פעם כתבתי למגירה ועכשו אני פשוט כותב בפורומים ובבלוגים והכל... משום מה הרצון הזה לשתף. אני לא אכניס אתכם לפרטים- רק למקום ההכי מוזר בכל הקטע. פגשתי מישהו במחנה קיץ לנוער לפני שנתים. מהרגע הראשון התאהבנו, חלקנו את האוכל שלנו, הינו הולכים לישון באותו חדר, באותו מיטה, בכל הסדנאות וההרצאות והמפגשים הינו רק שנינו, ואז בסופו של דבר כשחזרנו למרכז מחיפה ברכבת של ראשון בבוקר- איכשהו נדחקנו בתוך כל ההמולה של האנשים שעלו לרכבת, והוא נכנס לרכבת ואני נשארתי ברציף. הרכבת היתה עמוסה עד אפס מקום אז פשוט סגרו את הדלתות והרכבת התחילה לסוע- והוא בפנים. נורא דרמטי- כן- ופי כמה דרמטי זה כשאני פתאום גיליתי שבמשך כל אותו הזמן לא החלפתי איתו מספר- לא זכרתי מה הכתובת שלו- ובאיזה מושב הוא גר בכלל. היתי חסר אונים. ארבעה חודשים שלמים אני חיפשתי את הדבר המדהים הזה- תחקרתי את כל האנשים שהכרתי מהמחנה אם למישהו יש בדל מידע- אבל גם המדריכים אמרו לי שאין לי פיסת מידע כי- הוא פשוט נחת במחנה בעקבות הודעה שהוא קרא באינטרט ולא השאיר פרטים. ארבעת החודשים שעברתי בצורה כל כך אירונית הפכו לארבעת החודשים ה-הכי מדהימים שעברתי אי פעם. אומנם בלימודים הדרדרתי מצד אחד- אבל מצד שני בעבודת הגמר שלי בספרות בתרגום של חלקים מתוך הספר- 'מאדם צ'יסטנה'- מאת פיאר לוטי- שבצורה מחרידה ומפחידה תיאר את אותו הדבר שעברתי גם אני- אישה שמאבדת את האהוב שלה ומחפשת אותו נואשות. כתבתי כל כך הרבה- היתי מכור לדכאון של עצמי- סרבתי להרגיש מאושר, הרגשתי לא בנוח להרגיש מאושר, היתי נאחז באומללות בתחושה דרמטית כזו שהבדידות היא הנחמה שלי- והצער הוא הסיפוק שלי. בן 17 מלנכולי מטומטם.... בסוף דרך אגב כשאני פגשתי את זה שאיבדתי לאחר ארבעה חודשים- במקרה בתחנה המרכזית הוא הביט בי כאילו הוא ראה רוח רפאים- הוא אמר לי שהו חיפש אותי כמו משוגע גם כן- אבל בסוף נכנע, ובכלל חברה שלו רוצה לחזור והוא מעדיף למצות את עצמו עם בנות לפני שיקבע אם הוא אוהב בנים או לא... תקופת הדכאון כל כך הפרתה אותי מבחינה אומנותית- אפילו שיר שכתבתי באותה תקופה זכה באיזה פרס בתחרות לשירה לנוער- ובחינה שכלית נורא התקדמתי למרות שהיתי טיפש... פתאום הכל עולה לי בעקבות שיעורים בפסיכודרמה שאני כרגע לומד...