מהרבה אחים שכולם

מהרבה אחים שכולם

שמעתי כעסים על ההורים שהשתתקו אחרי האסון. שההורים אינם מזכירים את האח\אחות שהלכו מעולמם. השתיקה הזו מכבידה על האחים השכולים, וזועקת שזה עושה את המצב עבור הילדים הנשארים כבלתי נסבלים, ויכול להיות שלפעמים הילדים שנשארו, יתרחקו מהבית. ומאידך, יש אחים שכולים הבאים בטענות, שמאז שהאח\אחות נפטרו או נהרגו ההורים לא מפסיקים לדבר עליהם, וזה מכביד עליהם מאד. לפעמים זה גורם להם להתרחק מההורים, או לנתק את הקשר עם הבית. אכן, בעיה. מהו המינון הנכון? האם ההורים צריכים להפסיק לדבר על הבן\הבת שאינם? האם תחושת האי נוחות של הילדים שלנו היא תוצאה של אי עיבוד השכול אצלם? האם הבמצב החדש שנוצר בעיקבות השכול של המשפחה כולה, מעלה בעיות שהיו במשפחה עוד קודם לאסון שקרה?
 
הלן, כמה שאלות שיש לי במחשבה ראשונה

ובמחשבה שניה כמה תשובות... וכל כך הרבה מה להגיד ולספר... על אחי דיברתי בערך פעמיים... ממש דיברתי ולא על פני השטח. 28 שנה אחרי אני מבינה שאין עיבוד אבל יש המון איבוד. כל דבר שקורה הוא נכון וכל מעשה נכון, כל אחד מגיב אחרת. עצוב רק שהיום מבינים שהשכול הוא לא רק של הורים, אלמנות ויתומים. השכול הוא גם של אחים וחברים קרובים, של בנות זוג לפני הנישואין. החיים אחר כך לא נסבלים בשום מצב. הזיכרונות, החלומות, השאיפות, הכל בעירבוביה ולא חשוב כמה הכל מסודר. נראה לי שהחשוב זה ההידברות, להעלות על פני השטח את המחשבות, בקול רם ולשאול את השאלות את האדם שמולנו כי אז נדע מה נכון ומה לא ומהו המינון הנכון בסיטואציה שלנו. יו כמה שאני טכנית.. לו רק היו שואלים אותי.... כמה החיים היו אחרים!
 
וכעת...אני נשארתי עם שאלות

ורוצה לשאול אותך..... מה היו אמורים לשאול אותך אז?...ולא שאלו?.. מכיון שלא קראתי על אחיך. אשמח (אם לא קשה לך) תוכלי לספר עליו שוב.
 
מה היו צריכים לשאול? אלוהים,

מעולם לא שאלו אותי שאלה כזו. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה לשאול אם אני מבינה? והדבר השני, לא להתעלם ממני, לא להתיחס אלי כקטנה, לא להרחיק אותי מכל המהומה. אחי, אחי היה החבר הכי טוב שלי, הכי הבין, הכי אהב, הכי ידע אחי אנוכי... יום אחד היה טלפון שאמר שהוא עולה לרמת הגולן עם הגדוד שהיה בדרום לאימונים, "יום אחר כך" הביא אותי השכן שלנו הביתה בטוענה שאמא מרגישה לא טוב.. כולם בכו אז גם אני בכיתי, לא ממש מבינה למה ומה הרי עמי מגיע אחת לתקופה... הוא יחזור... אני עדיין מחכה. זה לא משנה כמה הוא גיבור וכמה תעודת המופת וההנצחה מרשימים, אני הכי דומה לו בין הילדים... בשבעה בחרו "להרחיק אותי" לתת לי לשחק עם החברות של אחותי שהיו נהדרות כי אכפת היה להן. אבל, הכל היה שם חוץ מלדבר על עמי. היום חודש ושלושה שבועות אחרי שאמא נפטרה אני מבינה שתהליך השבעה והשלושים זה דבר מאד חכם ביהדות. זה שלב מעבר מאד חשוב, שלב שעוזר לך לצבור דברים חיוביים למה שקורה אח"כ. אחרי ההלם יש את ההכחשה וכנראה אני בין זה לבין לא להבין...
 
ועוד דבר שיש לי צורך חזק להגיד,

צודקת ורד שאומרת שהמינון הוא המפתח אבל, יש גם אפס במינון ויש אנשים שלא מסוגלים לדבר ולשתף... אבל, חלק מהפיכת המבוגר להורה, הוא החובה להיות מסוגל לשאול ולהקשיב לילד. את אחרת, את שואלת ואכפת לך. מכאן שאת הורה טוב ואחראי וכבר כאן את יכולה לראות כוכב אהבה ממני, מנצנץ על לוח ליבך כי אכפת לך מהבנות שלך. הורי, שהם ההורים הכי נהדרים בכל העולם (עם הטוב והפחות טוב), נתנו היכן שיכלו. מה צריך ומה לא צריך זה נאמר מעמדת זמן אחרת ואחרי למידה ממושכת. הנושא כל כך מורכב... מה שהבנתי שהורים טובים הם הורים שעושים את המקסימום שהם יכולים בהתאם לכוחותיהם והילדים בטווח הזמן אמורים לראות, להבין ולכבד. חלילה לי מעמדתי הכואבת לשפוט אנשים אחרים שבעמדת כאב!
 

מיכל@בר

New member
היי הלנה

העלית נושא טעון, ודאי לאחים שכולים. דווקא בפורום הזה, שמעתי את זעקת האחים השכולים אשר הרגישו "זנוחים" לאחר האסון. שכל חיי הבית סבים סביב הבן המת. והתחושה הזו שהם איבדו גם הורים, שלא יחזרו להיות אותם הורים לעולם. אני מכירה שתי משפחות ששם באמת לא מדברים בקול על הבן שאיננו יותר, מה שגורם לשאר הילדים הרגשת אי נוחות, כי אולי באופן סמוי הם מרגישים שזה מתוך התחשבות בהם, התחשבות שאינה טבעית, כי איך לא מזכירים אותו? והילדים עצמם פוחדים להזכיר אותו שמא יכאיבו להורים. אני חושבת שהם לא מבינים בדיוק ממה נובעת השתיקה הזו, ולכן הרגשת האי נוחות הזו. איך את מנווטת בין האין של אמיר והבנות?
 
אני מדברת על אמיר בכל מיני

הקשרים שעולים תוך כדי שיחה. לדוגמא: אתמול בתי הצעירה ספרה לחברתה על איזה פאב שהיא נוהגת ללכת. תוך כדי השיחה אמרתי לה שכנראה אמיר לא היה אוהב את המקום. היא כעסה עלי מאד, ואמרה שהיא מבקשת ממני לא לדבר על אמיר בנוכחותה. קשה לי לדעת האם התגובה שלה היא כלפי הזכרתו של אמיר, או פגיעה על כך שקשרתי את אמיר למקום הבילוי שלה כמשהו שאמיר לא היה אוהב. גם בתי הבכורה בקשה ממני מיד אחרי האסון שלא לדבר איתה על אמיר כלל. אני מודעת למה שכתב תמיכל לגבי הטענה של האחים השכולים כלפי ההורים השכולים שאחרי האסון הם מאבדים אותם. זו הסיבה שהחלטתי להעלות את הנושא, כי נראה לי שאולי זה לא רק ההורים, אלא הקרנה אמבליבלנדיט הן מצד ההורים והן מצד הילדים בנוגע לנושא הכאוב הזה.
 

מיכל@בר

New member
אני יכולה לנסות להבין את רצון הבת

הבכורה שלך שלא לדבר על אמיר, כמו איזו אמירה שמתכוונת ל: תשאירי אותו לי, אני כבר אסתדר עם החסר שלו, עם הזיכרון שלו כפי שאני מבינה... נדמה לי. ולגבי ההערה של בתך הצעירה לגבי הפאב, יתכן באמת שתוך כדי תכנון בילוי לא רצתה לשמוע על "דברים עצובים". את צודקת שישנה אמביוולנטיות לא קטנה, והשאלה היא איך מגיעים לאיזה עמק שווה שיאפשר להרגיש הכי נוח בסיטואציה כל כך לא פשוטה.
 
זו דוגמא מאד טובה,

הבת שלך מנסה להמשיך הלאה, לחיות! בבקשה קבלי את מה שכותבת עם האינטונציה שליבי אומר אותה, בכל העדנה והכאב שיכול להיות: אולי לא רצית שתלך לשם? ואם כך, למה פשוט לא אמרת: אל תלכי. האם רצית שתלך ותיזכור שאמיר.. לא יכול לבלות יותר? כמה שיש אולי מאחורי זה. יותר פשוט לומר לה תבלי בנעימים, אני אוהבת אותך ולבוא לכאן לספר לנו שכנראה אמיר לא היה אוהב את זה. אז הייתי אומרת לך שכנראה שלא אבל, אמיר זה לא הבת שלך, הם דומים, הם שלך, הם אחרים. ויש את הדבר הכי חשוב: בהתחלה יש דימנמיקה ידועה במשפחה, יש סדר! מה עכשיו? אחרי שיבוש הדינמיקה, מי קובע מה יהיה טיבה? הרי לזה אין תהליך טיבעי! פה יקרה משהו מלאכותי.
 

ורד ע.

New member
מינון

בכל הדיונים האחרונים בענין הקריאה לסדר של מיכל - שאגב אני חושבת שמיכל צודקת מאד ! - מציינת מיכל את ענין המינון. גם בנושא זה שאת מדברת עליו, הדיבור על אלה שאינם או השתיקה שאחריהם, המינון הוא זה שיקבע. לכל אחד יש את המינון המתאים לו ולמשפחתו. אי לא מאמיNה שיש מי שיאמר "המיון הוא שתי כפיות ביום". שטויות. כל הזמן הולכים על קרח דק. בזהירות שלא ישבר ושלא Nיפול למי הקרח. אי חושבת שתחושת אי הNחת של ילדיNו Nובעת מצורך שלהם במיNון שוNה. בהחלט חושבת שאסון מדגיש את מה שהיה במשפחה קודם. קשרים, בעיות עלבוNות ואיכויות. כולם באים לידי ביטוי אחרי אסון, ומודגשים ע"י האסון. מצטערת תוך כדי הכתיבה Nעלמה לי האות שבאה אחרי ,מ, N = במקומה. מקווה שבכל זאת אפשר ךקרוא את שכתבתי.
 
ורד...אפשר לקרוא

ושאלת השאלות היא...המינון. נכון אמרת...הכל זה המינון.... כאשר הורים אינם מסוגלים לדבר על הבן...והילדים רוצים כן לשוחח עליו.. כאשר זה הפוך.... אז...באופן טכני...זה המינון...אבל באנשים אנחנו עוסקים, וזה כנראה הרבה יותר מורכב.
 

ורד ע.

New member
כן מורכב מאד

כמו כל המצב בו אNחNו Nמצאות בו. שלוש בנות לי. שתים נשואות ואמהות - מוכנות לדבר ומדברות... כל הזמן. על האח שנהרג, על אבא שלא הכיל את הצער והלך אחרי הבן. מדברות על הכאב ועל מה ששניהם השאירו לנו - לא בבחינת צוואה - אלא על הדברים היפים שחווינו יחד. על הצחוקים ואפילו על המריבות. על חברות ואהבות ועל מלחמות ושנאות. מדברות ביניהן, מדברות עם ילדיהן, אבל בעיקר מדברות איתי. אני מניחה שבתחילה הן נענו לצורך שלי ועכשיו - גם שלהן. הבת השלישית - הקטנה, שגם היא כבר גדולה אבל עדיין לא נשואה - לא מדברת. בכלל לא. כותבת המון. מציירת בלי סוף. לא נענית לשיחה עליהם בשום מצב. לא איתנו, לא עם חבריה, לא עם חבריו, לא ...! בורחת אם המקרה מדברים לידה עליהם. וכל אוהבת אותם... כן הלן יקרה, מורכב. מצחיק פתאום חזרה ה´נ´.
 
../images/Emo13.gif אני חושבת

שהנון שלך חזרה בגלל שמי - הלן.
וכמו שכתבת, שלוש בנות לך ושתי צורות התמודדות. בתי הבכורה בקשה ממני לא לשוחח על אמיר מיד אחרי האסון כמו שכתבתי קודם, אבל אני לא כיבדתי את בקשתה והמשכתי כן לדבר עליו, וכעת אנחנו משוחחות עליו בצורה חופשית. פחדתי שהטאבו הזה שלא לשוחח עליו, יעשה אותו גדול מהחיים, משהו שבאמת יהיה קשה להתמודד איתו, מצד אחד. ומצד שני, חששתי שזו תהיה קבורה שניה, סופית, שלא הייתי מוכנה להתחבר אליה. זה מתחבר למה שאתה כתבת לגבי הצורך שלך תחילה שאחריו בא גם הצורך שלהן. מורכב....אמרנו כבר?...
 

מיכל@בר

New member
ההליכה כל הזמן על קרח דק נראית לי

כל כך לא קלה. וחושבת שנכון לתעל לכל ילד את מה שהוא זקוק לו. ודווקא Nחמד שהנון חסרה לך..
 
זה בלתי אפשרי הקרח הזה, מה שטוב ../images/Emo24.gif

לאחד לא מתאים לשני, מה שמתאים להם לא מתאים לנו. זה כל כך מעגלי עד שאי אפשר באמת שלא לשבור את הקרח, לא משנה מה עוביו. ורק להגיד לך, לא ממש בהקשר לנושא ואולי מאד מאד קשור, שממעט הזמן שאני כאן אני אוהבת את מי שאת ואת הדרך שאת פועלת, כותבת, חושבת...
 
אוזן רגישה אכן יש עוד הרבה שאלות

שאותם אעביר אליךדרך האי מייל. עוד מעט מגיעים החברים של אמיר לחגוג לו יום הולדת. כן היום זו החגיגה שלי עדנה...ואצלי הוא יותר גדול..בן 27 . אז לכולם בינתיים שבוע טוב
 
למעלה