מה אוכל להוסיף

[birth and death]

מה אוכל להוסיף

דווקא בשבוע זה. מות האידיאליזם נצבע באור ברור. לא כלכך. אור מעורפל. כדי שלא נחשוב. אז מצטיירת תמונה באותה טלוויזיה, תמונה של אדם תמים שנרצח סתם. אדם רגיל. אדם פשוט. לא האידיאליסט המהפכן והלוחם יצחק רבין. אלא ראש ממשלת ישראל, בית לכלכלה ואיכות חיים, רבין. אנחנו שונאים את חשבון הבנק שלנו, את חשבון האשראי, את החשבונית של הטלוויזיה, את ביטוח לאומי, שונאים לשלם על נסיעה באוטובוס לעבודה ושונאים לשלם 1000% משוויה האמיתי על כוס קפה בחוץ. שונאים לשרת לקוחות, שונאים את הבוס, במיוחד אם הוא בעל הבית. שונאים את החשק לקנות מה שחדש, את המיאוס בישן. נגעלים מחוסר הקסם ומתנחמים בהתמכרות. את הקריז לחיים נפגוש רק כשיהיה מאוחר מדי. אנחנו מונעים מעצמנו את הסיפוק שאדם הצועד אל מותו דורש. כי שכחנו. לא חשבנו על זה מאז שאין לנו זמן לחשוב. מאז שאנחנו מבלים בבליעת מחשבות שחושבים בעבורנו. מי שמתעורר, קללה על כתפיו. נושא את עול העולם ועתיד להישבר בשבי. מי שחווה מוות. מי שנפתחו עיניו. מי שגורלו קרא לו לחשוב. להרהר. ארורים עוד יותר הם אלו שנולדו עם הכשרון לחשוב. כלואים בתוך קובייה הונגרית מקולקלת. חסרי תקווה. אך לא מודעים. כנראה שזה ייעוד מסויים של כל בן אנוש. לעבור את החיים במודעות מוגבלת. את המגבלות אנו יוצרים לעצמנו. אנחנו, כולנו, החלשים שבעדר. בלי יוצא מן הכלל. אנחנו לא שורדים ולא מתקדמים. כולנו גוססים מהרגע הראשון. ועם זאת חסרים את הידיעה הבסיסית הזו. תתרנים לניחוח המוות. איבדתי את חוט המחשבה

 

[עופר בן חורין]

המגבלות... אומרים שכשיש מגבלות, אז יש גם חופש. אני קורא עכשיו את הספר "המפץ הגדול" ואני רואה כמה מגבלות פוליטיות ואישיות יש למדענים שאמורים להיות לכאורה רציונליים ואובייקטיביים....