מה אומרים לילדים על המצב בצפון?
מה אומרים לילדים על המצב בצפון? איך עונים להם על השאלות שלהם? ולמה הם זקוקים אפילו יותר מאשר תשובות? לפניכם מאמר שכתבנו, אשר מדבר על מציאת ביטחון באמצעות תקשורת - ונשמח לקבל את תגובותיכם. על ביטחון ותקשורת – לפי תקשורת מקרבת (לא-אלימה) פתאום לפני כמה ימים נתקלנו כולנו במציאות חדשה. אשר כהרגלה, מְספקת לנו אירועים. וכהרגלנו, יש לכולנו מה להגיד עליהם. האמת היא, שככה בעצם נולדת תקשורת. קודם כל כמה מלים על תקשורת ... אמונות, מחשבות, רגשות, דעות ושיפוטים. אלו הם חומרי-הגלם של עולמנו הפנימי. ומהותה של תקשורת היא לבטא את התכנים הללו כלפי חוץ ולשמוע אנשים אחרים מבטאים כך את עולמם שלהם. זוהי דרכנו, בני-האדם, להקל במעט אלו על אלו את משא החיים, על המצוקות והשמחות שבהם. וזו הדרך שמצאנו לעצמנו לענות על הצרכים העמוקים ביותר שלנו – קירבה, תמיכה, אחווה, שייכות, אכפתיות, הקשבה, קבלה, אהבה – בעצם קיומה של תקשורת בינינו. עד כאן יופי. ומכאן העניינים מתחילים קצת להסתבך. לפעמים לא ברור לנו מה אנחנו מרגישים או רוצים. לפעמים אנחנו נדרשים לתת תשובות כשאין לנו אותן, או לְחוות את דעתנו כשזו לחלוטין לא ברורה לנו. ובמקרים רבים, גם כשיש לנו דעה, אנחנו לא תמיד יודעים איך לבטא אותה ולהגיד את מה שיש לנו לומר כך שיובן כפי שהיינו רוצים. על אחת כמה וכמה במצבים בלתי-שגרתיים, כמו במציאות העכשווית שלנו, כשרמות הבלבול הפנימי, הדאגה והחרדה מתעצמות אל מול חוסר-הוודאות שאנחנו חשים, והתחושה של העדר ביטחון אישי מקשה עלינו לבטא את עצמנו בבהירות. ועכשיו כמה מלים על ביטחון... (מה הקשר? תיכף תבינו) ביטחון הוא אחד הצרכים העמוקים ביותר שלנו. הוא היכולת לספק לעצמנו ולסובבים אותנו הגנה על הדברים שחשובים לנו באמת – הקיום שלנו, הבריאות הפיזית והנפשית שלנו, הערכים והצרכים הבסיסיים שלנו. אנו זקוקים לביטחון כדי להמשיך ולתפקד בשגרת-חיים חדשה כשזו נכפית עלינו. אנו זקוקים לביטחון כדי להשקיט את פחדינו מהלא-נודע. ואנו זקוקים לביטחון גם כדי שנוכל לנסוך אותו גם בסובבים אותנו – משפחה, חברים, ובעיקר בילדינו, בָּבוּאתנו הקטנה, הנושאים אלינו עיניים שואלות, דרוכים לכל ניואנס דקיק שמתרחש בתוכנו, ומבקשים למצוא אצלנו אי של ודאות וביטחון ותשובות לשאלות מטרידות שמציקות להם. לא קל בימים אלו להישאר שלווים ורגועים לנוכח כמות האירועים החדשותיים הקיימים במציאות שלנו והיקפם. לא פשוט לשמור על שיגרת-חיים רגילה במדינה הקטנה שלנו, שבה כולם מכירים את כולם וכמעט כל אחד מאיתנו מחובר באופן אישי לנעשה. אז מה בכל זאת אפשר לעשות באמצעים הביתיים שלנו, כדי להעלות את רמת הביטחון האישי שלנו ושל הסובבים אותנו? ההצעה שלנו, מפתיעה ככל שתישמע, היא – להשתמש בתקשורת ככלי ליצירת ביטחון. רוב חיינו הורגלנו שהביטחון יבוא מבחוץ ושהוא תלוי באנשים ובמצבים. כשמישהו בעל-סמכות, נגיד ראש-הממשלה, מכריז שהמצב בשליטה, אנחנו נרגעים. רגיעה יחסית, או את היפוכה המוחלט, למדנו לתלות גם בחשבון הבנק שלנו (בהתאם לכמות הכסף שיש או אין בו), בעיקר כאשר המצב הבטחוני לא ברור ואנחנו בוחנים אסטרטגיות הישרדות לנו ולמשפחתנו. כך גם למדנו להתנות את אושרנו ובטחוננו בגורמים חיצוניים נוספים, כמו המצב, הזוגיות, העבודה והפרנסה. אם תהיתם היכן למדנו את כל אלו, הרי שהמקור להרגל זה נעוץ בשורשים עתיקים של קיומנו, כשהאחריות לביטחוננו הפיזי והנפשי כתינוקות רכים אכן היתה נתונה בידי המבוגרים שטיפלו בנו. וכהרגל, הוא מחלחל באופן טבעי גם לילדינו, אשר באותו אופן ממש מחפשים בנו את מקור הכוח והביטחון שהם זקוקים לו. ואנחנו – מה בסך הכל רוצים בשבילם? לגונן עליהם, לנסוך בהם ביטחון, להיות איתם כנים ולחסוך מהם צער. ואנחנו נוקטים אסטרטגיות שונות לשם כך ומשתמשים בשיחה, הסבר, עצה, הרגעה, ניחום, "פינוקים" קולינריים, חינוך, הרעפת דאגה, חיפוש פתרונות וכיוצא באלו. כי אנחנו משוכנעים, שאנחנו, כַּמקור הזמין והמהימן עליהם ביותר, וכמי שאחראים לביטחונם, צריכים גם לספק להם תשובות. כי למדנו שתשובות (גם אם מאולצות לפעמים) יכולות להרגיע, אבל לא לימדו אותנו ששאלות (אפילו ללא תשובות) גם הן יכולות לנסוך ביטחון. למדנו "לשמור על פאסון" ולהקרין כלפי חוץ תחושה של יציבות וביטחון גם אם אין בה ולא כלום עם הרגשתנו האמיתית. אבל לא לימדו אותנו, שלהיות נוכחים למה שאנחנו מרגישים (גם אם זה צער, חוסר-אונים, או חרדה) נוסך ביטחון. לא לימדו אותנו גם, שחיבור לעצמנו, לַתחושות ולכמיהות שלנו, בכל רגע נתון, יכול לכוון אותנו אל מאגר היצירתיות הפנימי האינסופי של עצמנו ולייצר לנו תשובות ופתרונות שלא חלמנו עליהם. ושהבנת עצמנו והסובבים אותנו היא מפתח לעוצמה בלתי-רגילה, שהיא למעשה התשתית האמיתית לתחושת ביטחון פנימי. תשובות שאין לנו? הסברים שלא נוגעים? דאגה שלא תמיד פוגשת אותם? האם יכול להיות שקיימת דרך אחרת לתקשר, באופן שיגביר את הסיכויים שלנו להיעזר אלו באלו ולמצוא את תחושת הביטחון שהלכה לאיבוד? להיות נוכחים למה שאנחנו מרגישים, לבטא את עצמנו מהלב, לשאול שאלות ולהתעניין באמפתיה בלבבות הקטנים (והגדולים) שמולנו הם אסטרטגיות תחליפיות שיש לנו להציע. ה"אנטנות" הקטנות של הילדים שלנו קולטות היטב את המצב. וכשאנחנו נותנים ביטוי אותנטי ומדויק לא רק למחשבות ולפרשנויות שלנו, אלא בעיקר לרגשות שקיימים בנו ולצרכים אשר נענים או לא נענים בתוכנו, כשאנחנו נותנים לגיטימציה לכל הקולות הבוקעים מתוכנו ואיננו מתאמצים להשתיק את חלקם לנוכח שאלות נוקבות, וכשאנחנו מקשיבים היטב למה שיש לאחרים לומר לנו, ובעיקר יוצרים איתם תחושה של קירבה באמצעות התקשורת שאנחנו מנהלים איתם – תחושת ביטחון אישי מופיעה לה ממקור אחר. פנימי. נקי. אמיתי. מקור-כוח מדויק ומהימן, המאפשר לנו התנהלות ממוקדת, שקולה ושקטה לנוכח האיומים החיצוניים הפוקדים אותנו. במצב שכזה, כשמקור-הכוח הפנימי שלנו תופס פיקוד, אנחנו מסוגלים להשרות על עצמנו ועל כל סביבתנו ביטחון, יציבות וודאות ביחסים. כך נוצר הקשר בין תקשורת לבין ביטחון אישי. המשך בחלק ב' של הודעה זו...
מה אומרים לילדים על המצב בצפון? איך עונים להם על השאלות שלהם? ולמה הם זקוקים אפילו יותר מאשר תשובות? לפניכם מאמר שכתבנו, אשר מדבר על מציאת ביטחון באמצעות תקשורת - ונשמח לקבל את תגובותיכם. על ביטחון ותקשורת – לפי תקשורת מקרבת (לא-אלימה) פתאום לפני כמה ימים נתקלנו כולנו במציאות חדשה. אשר כהרגלה, מְספקת לנו אירועים. וכהרגלנו, יש לכולנו מה להגיד עליהם. האמת היא, שככה בעצם נולדת תקשורת. קודם כל כמה מלים על תקשורת ... אמונות, מחשבות, רגשות, דעות ושיפוטים. אלו הם חומרי-הגלם של עולמנו הפנימי. ומהותה של תקשורת היא לבטא את התכנים הללו כלפי חוץ ולשמוע אנשים אחרים מבטאים כך את עולמם שלהם. זוהי דרכנו, בני-האדם, להקל במעט אלו על אלו את משא החיים, על המצוקות והשמחות שבהם. וזו הדרך שמצאנו לעצמנו לענות על הצרכים העמוקים ביותר שלנו – קירבה, תמיכה, אחווה, שייכות, אכפתיות, הקשבה, קבלה, אהבה – בעצם קיומה של תקשורת בינינו. עד כאן יופי. ומכאן העניינים מתחילים קצת להסתבך. לפעמים לא ברור לנו מה אנחנו מרגישים או רוצים. לפעמים אנחנו נדרשים לתת תשובות כשאין לנו אותן, או לְחוות את דעתנו כשזו לחלוטין לא ברורה לנו. ובמקרים רבים, גם כשיש לנו דעה, אנחנו לא תמיד יודעים איך לבטא אותה ולהגיד את מה שיש לנו לומר כך שיובן כפי שהיינו רוצים. על אחת כמה וכמה במצבים בלתי-שגרתיים, כמו במציאות העכשווית שלנו, כשרמות הבלבול הפנימי, הדאגה והחרדה מתעצמות אל מול חוסר-הוודאות שאנחנו חשים, והתחושה של העדר ביטחון אישי מקשה עלינו לבטא את עצמנו בבהירות. ועכשיו כמה מלים על ביטחון... (מה הקשר? תיכף תבינו) ביטחון הוא אחד הצרכים העמוקים ביותר שלנו. הוא היכולת לספק לעצמנו ולסובבים אותנו הגנה על הדברים שחשובים לנו באמת – הקיום שלנו, הבריאות הפיזית והנפשית שלנו, הערכים והצרכים הבסיסיים שלנו. אנו זקוקים לביטחון כדי להמשיך ולתפקד בשגרת-חיים חדשה כשזו נכפית עלינו. אנו זקוקים לביטחון כדי להשקיט את פחדינו מהלא-נודע. ואנו זקוקים לביטחון גם כדי שנוכל לנסוך אותו גם בסובבים אותנו – משפחה, חברים, ובעיקר בילדינו, בָּבוּאתנו הקטנה, הנושאים אלינו עיניים שואלות, דרוכים לכל ניואנס דקיק שמתרחש בתוכנו, ומבקשים למצוא אצלנו אי של ודאות וביטחון ותשובות לשאלות מטרידות שמציקות להם. לא קל בימים אלו להישאר שלווים ורגועים לנוכח כמות האירועים החדשותיים הקיימים במציאות שלנו והיקפם. לא פשוט לשמור על שיגרת-חיים רגילה במדינה הקטנה שלנו, שבה כולם מכירים את כולם וכמעט כל אחד מאיתנו מחובר באופן אישי לנעשה. אז מה בכל זאת אפשר לעשות באמצעים הביתיים שלנו, כדי להעלות את רמת הביטחון האישי שלנו ושל הסובבים אותנו? ההצעה שלנו, מפתיעה ככל שתישמע, היא – להשתמש בתקשורת ככלי ליצירת ביטחון. רוב חיינו הורגלנו שהביטחון יבוא מבחוץ ושהוא תלוי באנשים ובמצבים. כשמישהו בעל-סמכות, נגיד ראש-הממשלה, מכריז שהמצב בשליטה, אנחנו נרגעים. רגיעה יחסית, או את היפוכה המוחלט, למדנו לתלות גם בחשבון הבנק שלנו (בהתאם לכמות הכסף שיש או אין בו), בעיקר כאשר המצב הבטחוני לא ברור ואנחנו בוחנים אסטרטגיות הישרדות לנו ולמשפחתנו. כך גם למדנו להתנות את אושרנו ובטחוננו בגורמים חיצוניים נוספים, כמו המצב, הזוגיות, העבודה והפרנסה. אם תהיתם היכן למדנו את כל אלו, הרי שהמקור להרגל זה נעוץ בשורשים עתיקים של קיומנו, כשהאחריות לביטחוננו הפיזי והנפשי כתינוקות רכים אכן היתה נתונה בידי המבוגרים שטיפלו בנו. וכהרגל, הוא מחלחל באופן טבעי גם לילדינו, אשר באותו אופן ממש מחפשים בנו את מקור הכוח והביטחון שהם זקוקים לו. ואנחנו – מה בסך הכל רוצים בשבילם? לגונן עליהם, לנסוך בהם ביטחון, להיות איתם כנים ולחסוך מהם צער. ואנחנו נוקטים אסטרטגיות שונות לשם כך ומשתמשים בשיחה, הסבר, עצה, הרגעה, ניחום, "פינוקים" קולינריים, חינוך, הרעפת דאגה, חיפוש פתרונות וכיוצא באלו. כי אנחנו משוכנעים, שאנחנו, כַּמקור הזמין והמהימן עליהם ביותר, וכמי שאחראים לביטחונם, צריכים גם לספק להם תשובות. כי למדנו שתשובות (גם אם מאולצות לפעמים) יכולות להרגיע, אבל לא לימדו אותנו ששאלות (אפילו ללא תשובות) גם הן יכולות לנסוך ביטחון. למדנו "לשמור על פאסון" ולהקרין כלפי חוץ תחושה של יציבות וביטחון גם אם אין בה ולא כלום עם הרגשתנו האמיתית. אבל לא לימדו אותנו, שלהיות נוכחים למה שאנחנו מרגישים (גם אם זה צער, חוסר-אונים, או חרדה) נוסך ביטחון. לא לימדו אותנו גם, שחיבור לעצמנו, לַתחושות ולכמיהות שלנו, בכל רגע נתון, יכול לכוון אותנו אל מאגר היצירתיות הפנימי האינסופי של עצמנו ולייצר לנו תשובות ופתרונות שלא חלמנו עליהם. ושהבנת עצמנו והסובבים אותנו היא מפתח לעוצמה בלתי-רגילה, שהיא למעשה התשתית האמיתית לתחושת ביטחון פנימי. תשובות שאין לנו? הסברים שלא נוגעים? דאגה שלא תמיד פוגשת אותם? האם יכול להיות שקיימת דרך אחרת לתקשר, באופן שיגביר את הסיכויים שלנו להיעזר אלו באלו ולמצוא את תחושת הביטחון שהלכה לאיבוד? להיות נוכחים למה שאנחנו מרגישים, לבטא את עצמנו מהלב, לשאול שאלות ולהתעניין באמפתיה בלבבות הקטנים (והגדולים) שמולנו הם אסטרטגיות תחליפיות שיש לנו להציע. ה"אנטנות" הקטנות של הילדים שלנו קולטות היטב את המצב. וכשאנחנו נותנים ביטוי אותנטי ומדויק לא רק למחשבות ולפרשנויות שלנו, אלא בעיקר לרגשות שקיימים בנו ולצרכים אשר נענים או לא נענים בתוכנו, כשאנחנו נותנים לגיטימציה לכל הקולות הבוקעים מתוכנו ואיננו מתאמצים להשתיק את חלקם לנוכח שאלות נוקבות, וכשאנחנו מקשיבים היטב למה שיש לאחרים לומר לנו, ובעיקר יוצרים איתם תחושה של קירבה באמצעות התקשורת שאנחנו מנהלים איתם – תחושת ביטחון אישי מופיעה לה ממקור אחר. פנימי. נקי. אמיתי. מקור-כוח מדויק ומהימן, המאפשר לנו התנהלות ממוקדת, שקולה ושקטה לנוכח האיומים החיצוניים הפוקדים אותנו. במצב שכזה, כשמקור-הכוח הפנימי שלנו תופס פיקוד, אנחנו מסוגלים להשרות על עצמנו ועל כל סביבתנו ביטחון, יציבות וודאות ביחסים. כך נוצר הקשר בין תקשורת לבין ביטחון אישי. המשך בחלק ב' של הודעה זו...
