מה אנחנו צריכים לעשות
אני לא מרגיש שאני עושה מספיק. שם בחוץ , ברגע זה מתחוללת מלחמה. כל דקה מישהו דורס אדם, כל דקה מישהו שם נפצע, כל דקה מישהו שם מת. אני מרגיש שאני צריך לעשות יותר. מה אני יכול לעשות ? אני לא יכול להיות בכל רכב, אני לא יכול להיות בכל מעבר חצייה, אני לא יכול להיות בכל צומת, אני לא יכול לשבת ליד כל נהג. אז איך נלחמים בתאונות הדרכים ? איך אפשר לעשות משהו ? לחכות שמישהו אחר יעשה משהו עבורי, אפשר לחכות. המציאות, - הרבה עושים אך לא מספיק. לא מספיק כי אפשר לעשות עוד. לא מספיק כי עדיין נרצחים אנשים בכבישים, במעברי החצייה, אלפי אנשים נכים מדי שנה, הם בוכים בחדרי חדרים, לא בחוצות. אנחנו במדינה עם חיים קשים.מאז ולפני הקמתה, שום דבר לא בא לנו בקלות. אמר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון: נהיה מדינה כאשר יהיה לנו את הגנב הראשון ... או.קי. אז יש לנו כבר הרבה גנבים וכד' ואנחנו הורגים את עצמנו. צריך לקום ולהתעשת. המנגנון הלאומי קיים אולם לא מתמודד עם הקטל בדרכים. חובה עלינו, כל אחד, לתרום מזמנו, לתרום את תרומתו האישית למען מאבק זה שהוא הנגע ההרסני ביותר של החברה הישראלית. כולנו שומעים ורואים את המתרחש מסביבנו. אנחנו גם יודעים שלפעמים המלחמה הזו היא כמו מלחמה בתחנות רוח. רבותי, זו לא מלחמה בתחנות רוח. אפשר להלחם וצריך להלחם. איך ? - כל יום קצת, בסבלנות, במקצועיות, בסיוע, בהבנה, באהבה. שמעתי וקראתי את סיפורם של המתים והנפצעים. החברה הישראלית הפסידה הרבה,הרבה: בעלי משפחה, בנים, אחים, הורים, שאם הם היו איתנו חיינו היו ... זה לא מקום עבודה, לא יחולקו כאן משכורות. כאן יפגשו אנשים המבינים שהם עושים עבודת קודש. להציל חיי אדם. היעד: - יישוב בטוח. השלב הראשון, - התארגנות. קבלת המחויבות להתארגן. שלב שני, - קביעת יעדים ומטרות. שלב שלישי, - קביעת הדרך. תחומי הפעילות שאנו מציעים. 1.להעלות את נושא המאבק בתאונות הדרכים והבטיחות בדרכים לראש סולם העדיפויות בקהילה. 2.לדאוג שכל הקהילה מילדי הגן ועד לקשיש שבעיר תהיה מודעת לתוכנית הבטיחות ( בחינוך, בהסברה, בהפגנות ועוד) 3.להיות אוזן קשבת לציבור וכתובת בלתי אמצעית, - דלת פתוחה. 4.לרכז את כל נושא הבטיחות ולעבוד מול הגורמים המקומיים ברשות, בשיתוף פעולה ואם צריך "לטרטר" את הגורמים האמורים לטפל בנושאי הבטיחות עד שנהיה מרוצים מהתוצאות. 5.להתמקצע. ללמוד איך אפשר ליצור קהילה מסודרת ובטוחה. 6.אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל, יש דרך פשוטה איך להביא את כל הקהילה למודעות הבטיחות, הכל ידוע, כתוב, נעשה. אנחנו רק צריכים לאמץ מה שאחרים כבר עשו. שמואל אייל איש יקר המקדיש רבות למאבק,ישב לו לילה אחד וכתב מהגיגי ליבו והוציא את מה שהיה בבטן והכאיב לו. ברשותו (אני מקווה...), ערכתי וקיצרתי מעט את הדברים. אני מבקש להודות לו על הדברים הכנים הנכונים והסוחפים אותך למאבק !!!
אני לא מרגיש שאני עושה מספיק. שם בחוץ , ברגע זה מתחוללת מלחמה. כל דקה מישהו דורס אדם, כל דקה מישהו שם נפצע, כל דקה מישהו שם מת. אני מרגיש שאני צריך לעשות יותר. מה אני יכול לעשות ? אני לא יכול להיות בכל רכב, אני לא יכול להיות בכל מעבר חצייה, אני לא יכול להיות בכל צומת, אני לא יכול לשבת ליד כל נהג. אז איך נלחמים בתאונות הדרכים ? איך אפשר לעשות משהו ? לחכות שמישהו אחר יעשה משהו עבורי, אפשר לחכות. המציאות, - הרבה עושים אך לא מספיק. לא מספיק כי אפשר לעשות עוד. לא מספיק כי עדיין נרצחים אנשים בכבישים, במעברי החצייה, אלפי אנשים נכים מדי שנה, הם בוכים בחדרי חדרים, לא בחוצות. אנחנו במדינה עם חיים קשים.מאז ולפני הקמתה, שום דבר לא בא לנו בקלות. אמר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון: נהיה מדינה כאשר יהיה לנו את הגנב הראשון ... או.קי. אז יש לנו כבר הרבה גנבים וכד' ואנחנו הורגים את עצמנו. צריך לקום ולהתעשת. המנגנון הלאומי קיים אולם לא מתמודד עם הקטל בדרכים. חובה עלינו, כל אחד, לתרום מזמנו, לתרום את תרומתו האישית למען מאבק זה שהוא הנגע ההרסני ביותר של החברה הישראלית. כולנו שומעים ורואים את המתרחש מסביבנו. אנחנו גם יודעים שלפעמים המלחמה הזו היא כמו מלחמה בתחנות רוח. רבותי, זו לא מלחמה בתחנות רוח. אפשר להלחם וצריך להלחם. איך ? - כל יום קצת, בסבלנות, במקצועיות, בסיוע, בהבנה, באהבה. שמעתי וקראתי את סיפורם של המתים והנפצעים. החברה הישראלית הפסידה הרבה,הרבה: בעלי משפחה, בנים, אחים, הורים, שאם הם היו איתנו חיינו היו ... זה לא מקום עבודה, לא יחולקו כאן משכורות. כאן יפגשו אנשים המבינים שהם עושים עבודת קודש. להציל חיי אדם. היעד: - יישוב בטוח. השלב הראשון, - התארגנות. קבלת המחויבות להתארגן. שלב שני, - קביעת יעדים ומטרות. שלב שלישי, - קביעת הדרך. תחומי הפעילות שאנו מציעים. 1.להעלות את נושא המאבק בתאונות הדרכים והבטיחות בדרכים לראש סולם העדיפויות בקהילה. 2.לדאוג שכל הקהילה מילדי הגן ועד לקשיש שבעיר תהיה מודעת לתוכנית הבטיחות ( בחינוך, בהסברה, בהפגנות ועוד) 3.להיות אוזן קשבת לציבור וכתובת בלתי אמצעית, - דלת פתוחה. 4.לרכז את כל נושא הבטיחות ולעבוד מול הגורמים המקומיים ברשות, בשיתוף פעולה ואם צריך "לטרטר" את הגורמים האמורים לטפל בנושאי הבטיחות עד שנהיה מרוצים מהתוצאות. 5.להתמקצע. ללמוד איך אפשר ליצור קהילה מסודרת ובטוחה. 6.אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל, יש דרך פשוטה איך להביא את כל הקהילה למודעות הבטיחות, הכל ידוע, כתוב, נעשה. אנחנו רק צריכים לאמץ מה שאחרים כבר עשו. שמואל אייל איש יקר המקדיש רבות למאבק,ישב לו לילה אחד וכתב מהגיגי ליבו והוציא את מה שהיה בבטן והכאיב לו. ברשותו (אני מקווה...), ערכתי וקיצרתי מעט את הדברים. אני מבקש להודות לו על הדברים הכנים הנכונים והסוחפים אותך למאבק !!!