אולי סטודנט
New member
מה אנחנו רוצים
אחרי כל הדיבורים על אנרכיסטים, בומבמלה ברוטשילד ומהפכה שמאלנית החטלתי לכתוב מה (לפי דעתי) כולנו באמת רוצים. אנחנו לא רוצים להפיל שום ממשלה. אין לנו בעיה עם בנימין נתניהו עקב היותו בנימין נתניהו. או שטייניץ, תשובה, דנקנר וכו וכו'... יש לנו בעיה עם הפעולות שעושים בנימין נתניהו, שטייניץ וכו וכו'... ועל כן אנו מוחים. ולכן אנו מתנגדים. אני לא "ימני" ולא "שמאלני" - שתי המילים האלו חסרות משמעות לחלוטין במדינת ישראל של ימינו. לא משנה לי מי יעמוד בראש המדינה כל עוד הוא יפעל למען 100 אחוז מהעם. לא 99 אחוז ובטח שלא למען עשר. כשיהיה ראש ממשלה כזה, לא ישנה לי מה שמו. בין אם זה ביבי, לבני או עופר שכטר. ראש הממשלה הנוכחי והממשלה הנוכחית לא עושים זאת. לכן אנו מוחים. אנחנו לא "אנרכיסטים". המילה הזו צצה בזדון ע"י אנשים שלא התנגדו למחאה אלא התנגדו לאנשים שהתחילו במחאה, רק בשל היותם "שמאלנים" (שוב, מילה חסרת משמעות לחלוטין). כשתושבי רצועת עזה שפכו שמן רותח על חיילים, לא שמעתי את המילה אנרכיסטים. כשתושבי השטחים יידו אבנים על כוחות הביטחון גם לא. כשתושבי מאה שערים יידו אבנים על עוברי אורח בשבת, גם לא שמעתי את המילה. אך כשמתנגדי המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה חסמו כמה צמתים - מיד הופיעה מילת הגנאי. אז מה אנו כן? אמר פעם אדם חכם: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה". אני תמיד, מאז שהיה לי מוח מספיק גדול, הולך לפי השקפה זו. אני רוצה לשלם מיסים. אני רוצה לשלם את המיסים כי אני רוצה שהכסף הזה שאני נותן למדינה, יחזור. לא אליי. למדינה. יחזור למי שצריך. מי שבאמת צריך. אני רוצה שהכסף הזה יחזור לאלו שצריכים עזרה. גם אם יעלו את המיסים, לא תהיה לי בעיה. כל עוד אני יודע שהכסף הזה חוזר למדינה שלי. למאה אחוז מהמדינה. אבל, כשהמיסים שאנו משלמים לא חוזרים אל העם. על זה אנו מוחים. כש 18 מיליארד שקל מהמיסים שלנו שוכבים בקופת הממשלה כדי להגיד: "הנה, אנחנו עשירים", אנו מוחים. כשמיסים של אנשים שקמים כל בוקר ב7 בשביל להגיע לעבודה (שתורמת למדינה בצורה כזו או אחרת) ב8, לעבוד עד 5 בערב, לחזור הביתה ב6-7 וכך להמשיך יום אחר יום, חוזרים לאנשים שלא קמים לעבוד, לא תורמים למשק, רק קוראים רוב היום בספר , אנו מוחים. כשהמיסים שלנו חוזרים לקבוצה של 5 משפחות, כדי שחס וחלילה הרווח שלהם לא יקטן ממיליארד ש"ח בשנה ל900 מיליון, אנו מוחים. כשרמת החינוך בארץ ירודה ע"פ כל קריטריון בינלאומי למדינה מערבית, למרות כל המיסים שאנו משלמים, אנו מוחים. אנשים שמשלמים מיסים, מגיע להם שמדינה תבנה להם דירות שיוכלו לגור בהם. לא רק דירות 4-5 חדרים. כשזה לא קורה, אנו מוחים. שכאדם מצטיין שלומד 7 שנים רפואה, מקבל משכורת שהיא שליש ממשכורת שמקבלת מלצרית ב"מוזס", אנו מוחים. כשנהג מלגזה בנמל אשדוד מקבל משכורת שמתאימה לראש אגף במייקרוסופט, אנו מוחים. הרשימה עוד ארוכה, אבל כאן אעצור. המיסים נועדו לחזור אליי ולשאר אזרחי מדינת ישראל. כל שקל ושקל. בצורה הוגנת והגיונית. צדק חברתי אומר בפשטות: "אני משלם כמה שהמדינה צריכה. אני רק רוצה לקבל תמורה תואמת למה ששילמתי." כשהתמורה קטנה מהתשלום, אין צדק חברתי. זה הכל.
אחרי כל הדיבורים על אנרכיסטים, בומבמלה ברוטשילד ומהפכה שמאלנית החטלתי לכתוב מה (לפי דעתי) כולנו באמת רוצים. אנחנו לא רוצים להפיל שום ממשלה. אין לנו בעיה עם בנימין נתניהו עקב היותו בנימין נתניהו. או שטייניץ, תשובה, דנקנר וכו וכו'... יש לנו בעיה עם הפעולות שעושים בנימין נתניהו, שטייניץ וכו וכו'... ועל כן אנו מוחים. ולכן אנו מתנגדים. אני לא "ימני" ולא "שמאלני" - שתי המילים האלו חסרות משמעות לחלוטין במדינת ישראל של ימינו. לא משנה לי מי יעמוד בראש המדינה כל עוד הוא יפעל למען 100 אחוז מהעם. לא 99 אחוז ובטח שלא למען עשר. כשיהיה ראש ממשלה כזה, לא ישנה לי מה שמו. בין אם זה ביבי, לבני או עופר שכטר. ראש הממשלה הנוכחי והממשלה הנוכחית לא עושים זאת. לכן אנו מוחים. אנחנו לא "אנרכיסטים". המילה הזו צצה בזדון ע"י אנשים שלא התנגדו למחאה אלא התנגדו לאנשים שהתחילו במחאה, רק בשל היותם "שמאלנים" (שוב, מילה חסרת משמעות לחלוטין). כשתושבי רצועת עזה שפכו שמן רותח על חיילים, לא שמעתי את המילה אנרכיסטים. כשתושבי השטחים יידו אבנים על כוחות הביטחון גם לא. כשתושבי מאה שערים יידו אבנים על עוברי אורח בשבת, גם לא שמעתי את המילה. אך כשמתנגדי המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה חסמו כמה צמתים - מיד הופיעה מילת הגנאי. אז מה אנו כן? אמר פעם אדם חכם: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה". אני תמיד, מאז שהיה לי מוח מספיק גדול, הולך לפי השקפה זו. אני רוצה לשלם מיסים. אני רוצה לשלם את המיסים כי אני רוצה שהכסף הזה שאני נותן למדינה, יחזור. לא אליי. למדינה. יחזור למי שצריך. מי שבאמת צריך. אני רוצה שהכסף הזה יחזור לאלו שצריכים עזרה. גם אם יעלו את המיסים, לא תהיה לי בעיה. כל עוד אני יודע שהכסף הזה חוזר למדינה שלי. למאה אחוז מהמדינה. אבל, כשהמיסים שאנו משלמים לא חוזרים אל העם. על זה אנו מוחים. כש 18 מיליארד שקל מהמיסים שלנו שוכבים בקופת הממשלה כדי להגיד: "הנה, אנחנו עשירים", אנו מוחים. כשמיסים של אנשים שקמים כל בוקר ב7 בשביל להגיע לעבודה (שתורמת למדינה בצורה כזו או אחרת) ב8, לעבוד עד 5 בערב, לחזור הביתה ב6-7 וכך להמשיך יום אחר יום, חוזרים לאנשים שלא קמים לעבוד, לא תורמים למשק, רק קוראים רוב היום בספר , אנו מוחים. כשהמיסים שלנו חוזרים לקבוצה של 5 משפחות, כדי שחס וחלילה הרווח שלהם לא יקטן ממיליארד ש"ח בשנה ל900 מיליון, אנו מוחים. כשרמת החינוך בארץ ירודה ע"פ כל קריטריון בינלאומי למדינה מערבית, למרות כל המיסים שאנו משלמים, אנו מוחים. אנשים שמשלמים מיסים, מגיע להם שמדינה תבנה להם דירות שיוכלו לגור בהם. לא רק דירות 4-5 חדרים. כשזה לא קורה, אנו מוחים. שכאדם מצטיין שלומד 7 שנים רפואה, מקבל משכורת שהיא שליש ממשכורת שמקבלת מלצרית ב"מוזס", אנו מוחים. כשנהג מלגזה בנמל אשדוד מקבל משכורת שמתאימה לראש אגף במייקרוסופט, אנו מוחים. הרשימה עוד ארוכה, אבל כאן אעצור. המיסים נועדו לחזור אליי ולשאר אזרחי מדינת ישראל. כל שקל ושקל. בצורה הוגנת והגיונית. צדק חברתי אומר בפשטות: "אני משלם כמה שהמדינה צריכה. אני רק רוצה לקבל תמורה תואמת למה ששילמתי." כשהתמורה קטנה מהתשלום, אין צדק חברתי. זה הכל.