מה אני יגיד....
טולקין אמר על "פא'ארייה" (Faeria) "ארץ הפיות"...
לצורך העניין נאמר: המקום, גם המקום ה-פיזי, בתוך האגדות עצמן - שבו הפיות מתקיימות, אבל בעיקר ה-מצב התודעתי, של הקורא (או הצופה) המוקסם, שבו הוא - "מאמין", מקבל על עצמו - את הקיום של - הפיות, והדרקונים והנסיכות והאבירים. ("פנטזיה", מהסיפור שאינו נגמר, של מכאל אנדה)
אבל לא רק הם. גם דמויות מ-"סתם" פרוזה, נגיד בסיפור של... לא'דע... מאיר שלו, או רם אורן, אפילו סתם איזו טלנובלה. מהבחינה הזו אין הבדל משמעותי בין... נגיד, טיריון, לבין אנה קרנינה. או נגיד הדמות של מנחם בגין מתוך הביוגרפיה על מנחם בגין, דוד המלך או צ'רצ'יל בספרי ההיסטוריה.
טולקין אמר ש-בפא'ארייה, קיימים אותם הדברים בדיוק, כמו שהם מתקיימים ב-עולם "הרגיל" שלנו; החיות והעצים ובני האדם. הרים וגבעות. בתים וערים. הרוח בעשב, אהבה, שנאה, תשוקה וכו'. אבל יש בה גם עוד דברים.
מתרחש בה קסם.
הקסם העיקרי הוא קיום של משמעות. של איזשהו סדר, מטרה, כוונה. אחד ההבדלים המהותיים בין "פא'ארייה" לבין "העולם האמיתי", ש-שמה, ב-"ארץ הפיות" (או הסיפורים) העיניינים מסתדרים באיזשהו סדר מובנה. יש משמעות, גם ל-עצמים, וגם ל-התרחשויות. כל דבר נמצא במקום שלו. לכל פרט יש משמעות. ואם אין משמעות - הוא לא נמצא (לפחות ככה זה ב-סיפור טוב)
ב-"עולם האמיתי" - "שלנו", שבו אנחנו חיים, אין שום משמעות. אין שום סדר. ה-דמויות, ההתרחשויות, הפרטים המקומות, הכול כאוטי, שרירותי. חסר משמעות.
אפשר אפילו להרחיק לכת ולהגיד ש-"העולם האמיתי", בעצם - לא קיים. הוא מופרך הרבה יותר מכל סיפור אגדה הכי פרוע ודמיוני. (כמו בתיאור האילימינטיבי של מרקו פולו, את הערים האפשריות, החל מהעיר האבסורדית ביותר, עד לעיר האפשרית עד כדי אבסורד ("הערים הסמויות מין העין", איטלו קאלווינו)). בגלל ש-התודעה שלנו בנויה בצורה - סיפורית. גם המציאות, כמו שאנחנו תופסים אותה, היא עוד סיפור. אנחנו חיים בתוך סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
אני מניח ש-"העולם האמיתי", ה-אובייקטיבי, אפשר לקרוא לו - "הטבע", "אלוהים", "היקום", קיים לו איפושהו, אי שם בחוץ, אבל הוא כמעט שלא רלוונטי לנו.
אבל טוב... נסחפתי, זה כבר סיפור אחר!
ה-קסם של פא'אריה. של - סיפור טוב, שהוא מסדר את המציאות, בתוך מסגרת בעלת משמעות.
לא יודע אם מרטין התכוון לזה מלכתחילה, או שזה - "יצא ככה" התבלגן לו במהלך הכתיבה, הלא נגמרת של הסיפור הזה. ועוד יותר עם ההפקה של הסידרה. הסיפור הזה שלו, על ווסטרוז, שבע הממלכות והארצות החפשיות. סיפור אגדה, "פנטזיה", על פי כל הכללים של ה-ז'אנר, עם נסיכות ואבירים. עם דרקונים וכשפים. מלכים וממלכות רחוקות, מערכות של אלים, מפלצות שדים, ענקים, גרמניקים וכל מה שצריך, בנויים על מערכות ה-"סדר" (כלומר האי סדר) הכאוס, חוסר המשמעות, ממש כמו ב-"עולם האמיתי"!.
אף גיבור, טוב או רע, אהוב, כריזמטי, מרכזי לעלילה ככול שיהיה - לא חסין. אין טוב ורע. כולם קצת טובים וקצת רעים. מי יותר, מי פחות. שום דבר לא ודאי. שום דבר לא ידוע.
בגלל זה, נראה לי גם, מרטין לא מצליח לגמור.
כל סוף משמעותי לסיפור, כזה או אחר - ייתן לסיפור משמעות - אגדית, פנטסטית (בשני המובנים) בין אם זה יהיה סוף "אוטופי", נגיד שג'ון סנואו קם לתחיה איכשהו וביחד עם דאני מצילים את העולם, ו... הם חיו באושר ועושר. וגם סוף "אפוקליפטי", נגיד שהלבנים חוצים את החומה ומשתלטים על העולם.
כמו החיים - הסיפור הזה הוא מין הווה מתמשך כזה, בלי התחלה, בלי אמצע ובלי סוף.
זה הקסם שבו.
וזה מה שנורא בו.
טולקין אמר על "פא'ארייה" (Faeria) "ארץ הפיות"...
לצורך העניין נאמר: המקום, גם המקום ה-פיזי, בתוך האגדות עצמן - שבו הפיות מתקיימות, אבל בעיקר ה-מצב התודעתי, של הקורא (או הצופה) המוקסם, שבו הוא - "מאמין", מקבל על עצמו - את הקיום של - הפיות, והדרקונים והנסיכות והאבירים. ("פנטזיה", מהסיפור שאינו נגמר, של מכאל אנדה)
אבל לא רק הם. גם דמויות מ-"סתם" פרוזה, נגיד בסיפור של... לא'דע... מאיר שלו, או רם אורן, אפילו סתם איזו טלנובלה. מהבחינה הזו אין הבדל משמעותי בין... נגיד, טיריון, לבין אנה קרנינה. או נגיד הדמות של מנחם בגין מתוך הביוגרפיה על מנחם בגין, דוד המלך או צ'רצ'יל בספרי ההיסטוריה.
טולקין אמר ש-בפא'ארייה, קיימים אותם הדברים בדיוק, כמו שהם מתקיימים ב-עולם "הרגיל" שלנו; החיות והעצים ובני האדם. הרים וגבעות. בתים וערים. הרוח בעשב, אהבה, שנאה, תשוקה וכו'. אבל יש בה גם עוד דברים.
מתרחש בה קסם.
הקסם העיקרי הוא קיום של משמעות. של איזשהו סדר, מטרה, כוונה. אחד ההבדלים המהותיים בין "פא'ארייה" לבין "העולם האמיתי", ש-שמה, ב-"ארץ הפיות" (או הסיפורים) העיניינים מסתדרים באיזשהו סדר מובנה. יש משמעות, גם ל-עצמים, וגם ל-התרחשויות. כל דבר נמצא במקום שלו. לכל פרט יש משמעות. ואם אין משמעות - הוא לא נמצא (לפחות ככה זה ב-סיפור טוב)
ב-"עולם האמיתי" - "שלנו", שבו אנחנו חיים, אין שום משמעות. אין שום סדר. ה-דמויות, ההתרחשויות, הפרטים המקומות, הכול כאוטי, שרירותי. חסר משמעות.
אפשר אפילו להרחיק לכת ולהגיד ש-"העולם האמיתי", בעצם - לא קיים. הוא מופרך הרבה יותר מכל סיפור אגדה הכי פרוע ודמיוני. (כמו בתיאור האילימינטיבי של מרקו פולו, את הערים האפשריות, החל מהעיר האבסורדית ביותר, עד לעיר האפשרית עד כדי אבסורד ("הערים הסמויות מין העין", איטלו קאלווינו)). בגלל ש-התודעה שלנו בנויה בצורה - סיפורית. גם המציאות, כמו שאנחנו תופסים אותה, היא עוד סיפור. אנחנו חיים בתוך סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
אני מניח ש-"העולם האמיתי", ה-אובייקטיבי, אפשר לקרוא לו - "הטבע", "אלוהים", "היקום", קיים לו איפושהו, אי שם בחוץ, אבל הוא כמעט שלא רלוונטי לנו.
אבל טוב... נסחפתי, זה כבר סיפור אחר!
ה-קסם של פא'אריה. של - סיפור טוב, שהוא מסדר את המציאות, בתוך מסגרת בעלת משמעות.
לא יודע אם מרטין התכוון לזה מלכתחילה, או שזה - "יצא ככה" התבלגן לו במהלך הכתיבה, הלא נגמרת של הסיפור הזה. ועוד יותר עם ההפקה של הסידרה. הסיפור הזה שלו, על ווסטרוז, שבע הממלכות והארצות החפשיות. סיפור אגדה, "פנטזיה", על פי כל הכללים של ה-ז'אנר, עם נסיכות ואבירים. עם דרקונים וכשפים. מלכים וממלכות רחוקות, מערכות של אלים, מפלצות שדים, ענקים, גרמניקים וכל מה שצריך, בנויים על מערכות ה-"סדר" (כלומר האי סדר) הכאוס, חוסר המשמעות, ממש כמו ב-"עולם האמיתי"!.
אף גיבור, טוב או רע, אהוב, כריזמטי, מרכזי לעלילה ככול שיהיה - לא חסין. אין טוב ורע. כולם קצת טובים וקצת רעים. מי יותר, מי פחות. שום דבר לא ודאי. שום דבר לא ידוע.
בגלל זה, נראה לי גם, מרטין לא מצליח לגמור.
כל סוף משמעותי לסיפור, כזה או אחר - ייתן לסיפור משמעות - אגדית, פנטסטית (בשני המובנים) בין אם זה יהיה סוף "אוטופי", נגיד שג'ון סנואו קם לתחיה איכשהו וביחד עם דאני מצילים את העולם, ו... הם חיו באושר ועושר. וגם סוף "אפוקליפטי", נגיד שהלבנים חוצים את החומה ומשתלטים על העולם.
כמו החיים - הסיפור הזה הוא מין הווה מתמשך כזה, בלי התחלה, בלי אמצע ובלי סוף.
זה הקסם שבו.
וזה מה שנורא בו.
