מה אני עושה כאן?
השעה קצת אחרי חצות, יום שישי. מה אני עושה בבית? למה אני לא יוצאת כמו כל בן אדם נורמלי? האמת היא שיצאתי אתמול ואני די עייפה מכל השבוע אז יש לי תירוץ... מה גם שאין לי חשק (וכסף... סטודנטית תפרנית...). היה לי יומולדת השבוע, עברתי את משבר גיל 21, (למרות שאם תשאלו אני אכחיש, אני נתקעתי בגיל 17...). עברתי טסט!!!!! השישי במספר, וזה לא שאני נהגת גרועה (ממש לא), אני הטיפוס הנלחץ, וחרדת בחינות/טסטים זה לא דבר חדש אצלי. אז אחרי 6 טסטים מפרכים סופסוף אני בעלת רישיון נהיגה. מזל טוב לי
אבל בכל זאת... ישנם דברים שמשכיחים ממני את השמחה. אחרי שבוע שכל הזמן הייתי בתנועה, פתאום הגיע יום שישי בלילה, ואני לבד. עכשיו, יותר מתמיד, אני מרגישה בחסרונו של החבר שלי וזה ממש קשה. סיימתי עכשיו לדבר איתו בפלאפון. דיברנו עלינו, על רגעי השבירה הקשים, על הגעגוע. יש לי בעיה של ביטחון עצמי נמוך. מה זה נמוך, על הקרשים. אני נמצאת כבר שנה ו-10 חודשים במערכת היחסים הזו וסמוכה ובטוחה שהוא אוהב אותי, ואני - אותו. אבל, אם אני לא מקבלת ממנו פידבקים חיוביים מידי פעם (ז"א, שומעת ממנו איך הוא מרגיש. לדעת שגם הוא, הגיבור החזק שאף פעם לא בוכה, גם מתגעגע ומרגיש כמוני), הביטחון שלי מתערער ואני נשברת. זה אף פעם לא יקרה כשאני עסוקה וכשאני עם אנשים, אלא רק כשאני לבד בחוסר מעש. אז אני משתדלת להיות עם עצמי כמה שפחות, כדי לא להיכנס לסרטים. זה לא טוב לא לו ולא לי. במיוחד שהוא בקורס קצינים עכשיו והוא חייב להיות חזק יותר מתמיד, לא להישבר, ואני לא עוזרת כשאני בוכה לו בפלאפון ואז גם לו קשה. וחוצמיזה, והחלק הזה עלול להוות טריגר, אני לא יודעת מה קורה איתי מבחינת החלק ה"חולה" (?) שבי. ז"א, היום הייתה כתבה בידיעות על איזו סוכנות דוגמנות, ובכלליות נאמר שמבקשים מהדוגמניות לרזות כל הזמן והן לא אוכלות כלום. ותוך כדי קריאת הכתבה אכלתי ארוחת בוקר, לא עניין אותי כלום, אני-אוכלת. בוקר-אוכלים. אם הן רוצות להרעיב את עצמן בשביל המקצוע-שיבושם להן, זו בחירתן שלהן. זה לא השפיע עלי בכלל. ואז בערב קראתי את הכתבה במעריב, זו שמדובר עליה כאן בשרשור אחר. קראתי אותה בעקבות השרשור, ורציתי לראות במה מדובר. וזו הייתה טעות בדיעבד. הכתבה הזו הייתה טריגר נוראי בשבילי. כל כך הרבה דברים דומים היו בינינו... מלבד מהשם והגיל, גם כל הרגשות האלו של להצטמצם, לתפוס כמה שפחות מקום. הדחקתי את הרגשות האלו באיזשהו מקום, ניסיתי לא להביא אותם לידי ביטוי, ודי הצלחתי בשנה ומשהו האחרונות, ופתאום, בזמן קריאת הכתבה, הכל עלה וצף. הפחד לתפוס מקום, הרצון העז להיות מעל לחוקי הטבע, לא לרצות, לא להזדקק, מעין יצור קטן וטהור שלא צריך כלום, שלא מתקיים מכלום. שלא מתקיים, נקודה. הרגשת ההתעלות מעל כל בני האנוש שזקוקים לאוכל כדי לשרוד, שזקוקים לאהבה, למגע, לחום אנושי. הפיכת האני למעין מכונה, רובוט, שלא צריך רגשות. הדבר הזה כל כך נגע בי. כמו מכת ברק שמהממת אותי ומפילה אותי. ככה זה היה. ארוחת ערב כבר לא אכלתי. אמנם מעולם לא הגעתי למצבה החמור, אבל, כן, אני מודה שאני רוצה לחזור למשקלי הנמוך מהתקופה "ההיא". אני אכחיש אם ישאלו, אם יתעמתו מולי, אבל באיזשהו מקום אני תמיד ידעתי שאני רוצה לחזור לשם. לראות את צל המוות בגב שלי. זה טריגר נוראי, מה שאני כותבת עכשיו, אני יודעת ומודעת לזה. אבל אני מרגישה שאני צריכה להוציא הכל... אם זה יצא, אולי אני אלך לישון ואקום כמו חדשה מחר, ואשכח מהטריגר. אבל, פאק, כן, תראו לי מישהי בתת משקל, (כמעט) כל תת משקל, ואני אקנא בה. יש לי חברה שאני לא יכולה לומר שהיא אנורקטית, אבל, כן, מסיבות מסויימות היא בתת משקל. כמעט כמו שאני הייתי בתקופה ההיא. ואני לא מסוגלת לחבק אותה או לדבר איתה על זה. כל מה שאני מרגישה זה תחושת זעם וקנאה ("למה היא לא יכולה פשוט לאכול לעזאזל כדי שאני לא אסתכל עליה ואקנא כל הזמן?"). ______________________________________________________________________ יש עוד, אבל אני אחסוך את זה מכם. זה גם ככה יצא לי ארוך ואני בספק אם מישהו יקרא את זה. ויכול מאוד להיות שאני מעדיפה להתעסק בזה מאשר ברגשות עליהם דיברתי היום עם החבר שלי, כי אם אני אחשוב על זה, אני ארגיש את זה, וזה יכאב לי מאוד. אני מרגישה יותר ממה שאני יכולה להכיל ובגלל זה אני פשוט שופכת הכל עכשיו. זה עדיף מפעם, שלא הרגשתי כלום, ובעצם, כל הקיום שלי הסתכם בכלום. להתעסק בזה זה גם קשה לי. אני שונאת להיות במשקל הנכון. אני לא רוצה להיות במשקל הנכון. ואני מתה לרדת איזה כמה קילואים טובים ככה, שאנשים יסתכלו ויגידו לי "ירדת במשקל.". לאט לאט המחלה (?) שלי כבר לא טאבו במשפחה ואבא שלי צוחק על זה מידי פעם. לא בכוונה רעה, סתם ככה. אחותי התגייסה והיא תהתה איך תסתדר עם האוכל בצבא, ואבא שלי אמר "את תמיד יכולה לעשות מה שהדס עשתה, וזה לא לאכול כלום". לגבי אמיתות הדברים, זה נכון, ולא הייתה כאן שום הגזמה, זה מה שקרה, אלו הן העובדות. אבל כאב לי לשמוע את זה. (יותר יכאב לי להתמודד עם אוסטאופרוזיס או בעיות בפריון עוד כמה שנים, אני משערת) וכאן אני מגיעה לשאלת השאלות, האם אני באמת חולה? האם הבראתי? או שאני חולה עם מודעות גבוהה למה שקורה סביבה? אני לא יודעת איפה אני עומדת ומה קורה איתי. אין עלי פיקוח, רק פיקוח תזונתי, אבל גם הוא נתון בסימן שאלה. אני פשוט לא אוכלת נכון, באה אליה, מקבלת קצת "על הראש" וחוזרת הבייתה להרגלי האכילה הלא נכונים. אוף.
השעה קצת אחרי חצות, יום שישי. מה אני עושה בבית? למה אני לא יוצאת כמו כל בן אדם נורמלי? האמת היא שיצאתי אתמול ואני די עייפה מכל השבוע אז יש לי תירוץ... מה גם שאין לי חשק (וכסף... סטודנטית תפרנית...). היה לי יומולדת השבוע, עברתי את משבר גיל 21, (למרות שאם תשאלו אני אכחיש, אני נתקעתי בגיל 17...). עברתי טסט!!!!! השישי במספר, וזה לא שאני נהגת גרועה (ממש לא), אני הטיפוס הנלחץ, וחרדת בחינות/טסטים זה לא דבר חדש אצלי. אז אחרי 6 טסטים מפרכים סופסוף אני בעלת רישיון נהיגה. מזל טוב לי
אבל בכל זאת... ישנם דברים שמשכיחים ממני את השמחה. אחרי שבוע שכל הזמן הייתי בתנועה, פתאום הגיע יום שישי בלילה, ואני לבד. עכשיו, יותר מתמיד, אני מרגישה בחסרונו של החבר שלי וזה ממש קשה. סיימתי עכשיו לדבר איתו בפלאפון. דיברנו עלינו, על רגעי השבירה הקשים, על הגעגוע. יש לי בעיה של ביטחון עצמי נמוך. מה זה נמוך, על הקרשים. אני נמצאת כבר שנה ו-10 חודשים במערכת היחסים הזו וסמוכה ובטוחה שהוא אוהב אותי, ואני - אותו. אבל, אם אני לא מקבלת ממנו פידבקים חיוביים מידי פעם (ז"א, שומעת ממנו איך הוא מרגיש. לדעת שגם הוא, הגיבור החזק שאף פעם לא בוכה, גם מתגעגע ומרגיש כמוני), הביטחון שלי מתערער ואני נשברת. זה אף פעם לא יקרה כשאני עסוקה וכשאני עם אנשים, אלא רק כשאני לבד בחוסר מעש. אז אני משתדלת להיות עם עצמי כמה שפחות, כדי לא להיכנס לסרטים. זה לא טוב לא לו ולא לי. במיוחד שהוא בקורס קצינים עכשיו והוא חייב להיות חזק יותר מתמיד, לא להישבר, ואני לא עוזרת כשאני בוכה לו בפלאפון ואז גם לו קשה. וחוצמיזה, והחלק הזה עלול להוות טריגר, אני לא יודעת מה קורה איתי מבחינת החלק ה"חולה" (?) שבי. ז"א, היום הייתה כתבה בידיעות על איזו סוכנות דוגמנות, ובכלליות נאמר שמבקשים מהדוגמניות לרזות כל הזמן והן לא אוכלות כלום. ותוך כדי קריאת הכתבה אכלתי ארוחת בוקר, לא עניין אותי כלום, אני-אוכלת. בוקר-אוכלים. אם הן רוצות להרעיב את עצמן בשביל המקצוע-שיבושם להן, זו בחירתן שלהן. זה לא השפיע עלי בכלל. ואז בערב קראתי את הכתבה במעריב, זו שמדובר עליה כאן בשרשור אחר. קראתי אותה בעקבות השרשור, ורציתי לראות במה מדובר. וזו הייתה טעות בדיעבד. הכתבה הזו הייתה טריגר נוראי בשבילי. כל כך הרבה דברים דומים היו בינינו... מלבד מהשם והגיל, גם כל הרגשות האלו של להצטמצם, לתפוס כמה שפחות מקום. הדחקתי את הרגשות האלו באיזשהו מקום, ניסיתי לא להביא אותם לידי ביטוי, ודי הצלחתי בשנה ומשהו האחרונות, ופתאום, בזמן קריאת הכתבה, הכל עלה וצף. הפחד לתפוס מקום, הרצון העז להיות מעל לחוקי הטבע, לא לרצות, לא להזדקק, מעין יצור קטן וטהור שלא צריך כלום, שלא מתקיים מכלום. שלא מתקיים, נקודה. הרגשת ההתעלות מעל כל בני האנוש שזקוקים לאוכל כדי לשרוד, שזקוקים לאהבה, למגע, לחום אנושי. הפיכת האני למעין מכונה, רובוט, שלא צריך רגשות. הדבר הזה כל כך נגע בי. כמו מכת ברק שמהממת אותי ומפילה אותי. ככה זה היה. ארוחת ערב כבר לא אכלתי. אמנם מעולם לא הגעתי למצבה החמור, אבל, כן, אני מודה שאני רוצה לחזור למשקלי הנמוך מהתקופה "ההיא". אני אכחיש אם ישאלו, אם יתעמתו מולי, אבל באיזשהו מקום אני תמיד ידעתי שאני רוצה לחזור לשם. לראות את צל המוות בגב שלי. זה טריגר נוראי, מה שאני כותבת עכשיו, אני יודעת ומודעת לזה. אבל אני מרגישה שאני צריכה להוציא הכל... אם זה יצא, אולי אני אלך לישון ואקום כמו חדשה מחר, ואשכח מהטריגר. אבל, פאק, כן, תראו לי מישהי בתת משקל, (כמעט) כל תת משקל, ואני אקנא בה. יש לי חברה שאני לא יכולה לומר שהיא אנורקטית, אבל, כן, מסיבות מסויימות היא בתת משקל. כמעט כמו שאני הייתי בתקופה ההיא. ואני לא מסוגלת לחבק אותה או לדבר איתה על זה. כל מה שאני מרגישה זה תחושת זעם וקנאה ("למה היא לא יכולה פשוט לאכול לעזאזל כדי שאני לא אסתכל עליה ואקנא כל הזמן?"). ______________________________________________________________________ יש עוד, אבל אני אחסוך את זה מכם. זה גם ככה יצא לי ארוך ואני בספק אם מישהו יקרא את זה. ויכול מאוד להיות שאני מעדיפה להתעסק בזה מאשר ברגשות עליהם דיברתי היום עם החבר שלי, כי אם אני אחשוב על זה, אני ארגיש את זה, וזה יכאב לי מאוד. אני מרגישה יותר ממה שאני יכולה להכיל ובגלל זה אני פשוט שופכת הכל עכשיו. זה עדיף מפעם, שלא הרגשתי כלום, ובעצם, כל הקיום שלי הסתכם בכלום. להתעסק בזה זה גם קשה לי. אני שונאת להיות במשקל הנכון. אני לא רוצה להיות במשקל הנכון. ואני מתה לרדת איזה כמה קילואים טובים ככה, שאנשים יסתכלו ויגידו לי "ירדת במשקל.". לאט לאט המחלה (?) שלי כבר לא טאבו במשפחה ואבא שלי צוחק על זה מידי פעם. לא בכוונה רעה, סתם ככה. אחותי התגייסה והיא תהתה איך תסתדר עם האוכל בצבא, ואבא שלי אמר "את תמיד יכולה לעשות מה שהדס עשתה, וזה לא לאכול כלום". לגבי אמיתות הדברים, זה נכון, ולא הייתה כאן שום הגזמה, זה מה שקרה, אלו הן העובדות. אבל כאב לי לשמוע את זה. (יותר יכאב לי להתמודד עם אוסטאופרוזיס או בעיות בפריון עוד כמה שנים, אני משערת) וכאן אני מגיעה לשאלת השאלות, האם אני באמת חולה? האם הבראתי? או שאני חולה עם מודעות גבוהה למה שקורה סביבה? אני לא יודעת איפה אני עומדת ומה קורה איתי. אין עלי פיקוח, רק פיקוח תזונתי, אבל גם הוא נתון בסימן שאלה. אני פשוט לא אוכלת נכון, באה אליה, מקבלת קצת "על הראש" וחוזרת הבייתה להרגלי האכילה הלא נכונים. אוף.
