מה אתם אומרים להם בראשון בבוקר כשאתם לוקחים אותם

[עלמה alma]

מה אתם אומרים להם בראשון בבוקר כשאתם לוקחים אותם

לרכבת/הסעה/אוטובוס והם שבוזיייייים שבוזים שבוזים ?
יש לי רפרטואר משלי אבל אשמח להרחיבו

 

[קינמונית10]

סיימנו את הטירונות בשישי והיום התייצבה לקורס

קמנו בחמש , כן , גם אני צריכה לקום מוקדם , גם אני שבוזה ביום ראשון ! אני אומרת לה ,מה עכשיו ? זה מה שמחכה לי בשלוש שנים הבאות ? מזל שיש כבר אור בשעה הזאת , איזה דכאון יהיה לי בחורף ... מוציאה את עצמי המסכנה בקיצור
בחמש וחצי הסעתי אותה לתחנת רכבת , בעיקר התרגשנו , היא ציפתה מאוד להתחיל את הקורס , מאוחר יותר קיבלתי טלפון עם דמעות , קצת התאכזבה לגלות שגם בקורס יש משמעת טירונות ובגדי ב , התאכזבה שלא מכירה אף אחד , היו שם ממחלקות אחרות מהטירונות , ושוב נתקעה במיטה העליונה כמו בטירונות .... נבהלה מגודל האחריות , מהעונשים על כל פיפס ..... עודדנו כמה שאפשר , הטלפון אחרי כבר היה רגוע יותר . לא תצא השבת , מקווה מאוד שתסתגל מהר .
בטירונות אמרתי לה ״ זה פיפס בשרות הצבאי , עוד שנייה את לא כאן ״ , גם על הקורס אני אומרת זה זמני , חצי שנה טסה ואת מסיימת ... מקווה שתעבור את זה באושר וקלות .

 

[adif11]

בדרך כלל משתדלת לשתוק רוב הדרך לרכבת

כי הבכור הוא מסוג האנשים שמוקדם בבוקר, בעיקר כשהוא לא בשיא מצב הרוח, מעריך הפוגת חפירות.
רק כשמורידה אותו מרשה לעצמי לאחל לו בקצרה שבוע קל ונעים ושיעבור מהר כי אנחנו מחכים לך וכו'.ולפעמים גם מוסיפה ברכות "תראה שיהיה בסדר, קצת סבלנות חמוד" וזהו.

 

[עלמה alma]

מבינה על מה את מדברת,רק מפחדת

שהשתיקה הזו מעמיקה את המועקה.
ברור לי שחפירות רק מעלות את סף העצבים, אז אני מתמקדת באמירות קצרצרות וחביבות שמרימות ונוטעות בטחון.

 

[adif11]

גם לי לא ברור מה עדיף

יתכן וכשנעבור לשביזות שוטפת ארשה לעצמי להיות יותר נועזת. עד עכשיו היו לנו כמה ימי א' של ממש דיכאון.
אולי תחלקי איתנו כמה משפטי מפתח מהרפרטואר ? אולי אלמד משהו.

 

[עלמה alma]

בכיוון של זן להמונים

שכולל אמפתיה לתחושת הרגע+ציון חוזקות אישיות שלו.
בקטנה, להזהר עם סכנת המעבר לשמאלץ.

 

[adif11]

 

[r i n i]

אנחנו היינו משוחחים על כל דבר

קמים בחמש בבוקר מתארגנים ויוצאים בסביבות חמש וחצי.
לוקחת לתחנה המרכזית להסעה.
בחורף - חושך צלמוות, לפעמים אפילו הייתי מספיקה לראות את הזריחה בדרך חזרה הביתה (יש לי כמה תמונות יפות)
בקיץ אור חביב וטמפרטורות נורמליות.
אין כמו שיחה רגילה כדי לחפות על שביזות.
פעם המשוחרר ואחיו הבכור תיארו את שלבי השביזות בהסעה לבסיס (בתחילת הדרך שירתו באותו בסיס) אחרי שכבר התכנסו ועלו על האוטובוסים. איך מתחילים בשיחה וצחוקים ולאט לאט נהיה שקט יותר ויותר ככל שמתקרבים לבסיס.
מבחינתי היינו נשארים לפעמים ברכב לשמוע עוד שיר ברדיו או לסיים שיחה, נשיקה וזהו.

 

[adif11]

שברת אותי עם הנשיקה

לא מצליחה לקבל מהמנווול הקטן נשיקת להתראות בראשון בבוקר ליד הרכבת גם כשידוע שאראה אותו רק בעוד שבועיים. מביך אותו בציבור....
אבל כשחוזר בסופי שבוע לא עוזר לו כלום ואני קופצת עליו בסלון.
בתוך הבית יש לי זכויות

 

[r i n i]

חוץ מהגוזל כולם מחבקים ומנשקים אותי בפומבי

רק הוא, הגמדון בית הקטן הזה בן ה- 10, מסרב לקבל חיבוק או נשיקה כשיש עוד אנשים בסביבה.

ונשיקה באוטו אף אחד לא רואה (תנסי את התירוץ הזה)

 

[adif11]

הצעתי להכהות את חלונות הרכב ולא עזר

 

[עלמה alma]

הגדול שלי היה כזה, אם כי לא העיז למלל לי את זה

כשברור היה שהולכת לבוא נשיקה היה משתתף לשבריר שניה בסיטואציה ואץ לדרכו.
הנוכחי דווקא מאד מאד לארג' וכיפי בענין.

 

[עלמה alma]

נכון,שיחה רגילה זה טוב,רק מוצאת את עצמי מתקשה להתניע אותה

כי גם אני לא טיפוס של בוקר.

 

[מירי,]

עדיין אין אצלנו שביזות יום א.

יש לנו בערך 5 דקות נסיעה עד לתחנה, מזכירה לו להתקשר (אפילו שהמפקד הודיע לי אישית שלא יהיה טלפון אפילו אצלו השבוע), אומרת לו 'נסיעה טובה, שבוע טוב ונשיקה'.
מנסה להיזכר בכל הרשימה שהוא עלול לשכוח ולבדוק שוב אם הוא זכר.

 

[1precious1]

צרת רבים חצי נחמה

אויש השביזות יום א' הזו שמתחילה באריזה של התיק במוצ"ש.
קשה קשה, כל שבת מחדש.
אין הרבה מה לעשות וכמו שכולנו חווינו כך גם הם, זה תמיד יהיה, פעם חזק יותר ופעם חלש יותר, ושביזות יום א' לא עוברת כל השירות וגם במילואים ולפעמים גם בעבודה

הם לא טפשים ויודעים שזה לא שאם הם אומרים "לא בא לי ללכת" אז יש מצב שאנחנו והצבא נגיד להם "סבבה, תחזור למיטה לישון וקח 3 שנים חופש".

הם צריכים להוציא את השביזות החוצה ואנחנו צריכים להכיל אותה, וזהו.

חלק מתהליך ההתבגרות אינסטנט שלהם מהרגע שהם נעשים פתאום חיילים היא לקבל מציאות שנכפית עליהם ואין מה לעשות ולמען האמת גם לא צריך לעשות, אלא להשתבז ולהמשיך הלאה.