מה אתם אומרים על גישה של Tough Love?

[נסחפת עם הגלים]

מה אתם אומרים על גישה של Tough Love?

בטיפול פסיכולוגי בחולי דיכאון?

האם אתם יותר מעדיפים שהמטפל יראה לכם אמפטיה, חמלה והכלה ללא גבולות, או שלפעמים יהיה קשה, דורשני ויציב גבולות ברורים?

ואם ניקח את זה קצת לרמה הפילוסופית, האם מטפלים שדוגלים בגישה של אהבה קשוחה יוצאים מנקודת הנחה שאנשים שסובלים מדיכאון קצת מוותרים לעצמם? קצת חלשים, קצת מעדיפים לשקוע בעצמם ובמצוקה שלהם?

איפה באמת נגמר הדיכאון כמחלה , ומתחילה הבחירה שלנו? אפשר בכלל להפריד בין השתיים? האם כשאתם נמצאים בעיצומה של אפיזודה דיכאונית אתם יודעים שמדובר במצב זמני ושהמחשבות שלכם הן תוצאה של הדיכאון ולאו בהכרח נכונות, או שאתם חושבים שהמצב הזה הוא חלק בלתי נפרד ממכם ומהאישיות שלכם?

יום ראשון רגוע ושלו לכולם

 

[Lady Stark]

שאלה מעולה

אני חושבת שהתשובה תלויה בסוג המטופל. כל אדם זקוק לטיפול ויחס אחר ואסור אף פעם ללכת בתחום הזה לפי תבנית, אלא להיות ערים לדקויות במצב המטופל ולהבין מתי הוא זקוק להבנה והכלה ומתי הוא זקוק לגישה מעט יותר קשוחה. זה דורש המון גמישות מצד המטפל.
באופן כללי יש המון סוגים של חולי דיכאון והמון סוגים של התמודדויות. יש אנשים שנוטים יותר להישאב למצב שלהם ויש אנשים שמצליחים להישאר בו מפוכחים. מאמינה שעם בגרות ומאמץ כולנו יכולים להגיע למצב מפוכח יותר, לא משנה כמה כואבת האפיזודה.

 

[כאילו יש מחר]

אני בכלל לא מאמין במערכות יחסים

בהן צד אחד משלם כסף לצד השני.
אהבה בטח שאין שם.

אבל זה רק אני.

 

[Lady Stark]

מטפל ומטופל

נכון שאין שם אהבה, למעט מקרים בהם הטיפול נמשך זמן רב ונוצרים חיבה וכבוד הדדי של ממש בין המטפל והמטופל.
זה לא עניין של להאמין בזה, לדעתי.
אנשים שסובלים מדיכאון או כל הפרעה אחרת חייבים לעצמם לעשות כל מה שניתן כדי לעזור לעצמם, ומה לעשות שאדם לא מסוגל לטפל בעצמו לבד לגמרי. אם היו לנו כל ההבנות שצריך כדי להרגיש טוב יותר כנראה שלא היינו שוקעים במצב הזה מלכתחילה. מי שמוצא מטפל עם חיבור טוב יכול להעיד שהטיפול שיפר את מצבו בצורה נהדרת.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

מסכימה מאוד.

איזה כיף שאת פה להגיד את מה שאני חושבת

 

[Lady Stark]

 

[עופר בן אברהם]

יש שם אהבה

לכסף.

 

[נסחפת עם הגלים]

יש בזה משהו

אני יודעת שזו העבודה של פסיכולוג וכו' אבל תמיד כשהייתי בטיפולים משהו בי לא ממש נתן אמון במטפל. ודווקא כשהוא\היא ניסו יותר לעזור ככה פיתחתי יותר אנטגוניזם, ואמרתי לעצמי בראש שלא באמת אכפת להם, הם עושים את זה בגלל כסף או מאינטרסים זרים אחרים.

אבל היי זו רק אני והבורדרליין שלי

 

[מחבקת עצים סדרתית]

בעיקרון

סטארק אמרה (כרגיל) הרבה ממה שאני חושבת,
אבל אני רק אוסיף שקיימים מטפלים שחושבים שאנשים דיכאוניים מוותרים לעצמם והם נכנסים לקטגוריית האנשים שאינם צריכים להיות מטפלים, ביחד עם כל האנשים מהשרשור הנורא ההוא, שבו חברי הפורום חשפו דברים איומים שנאמרו להם ע"י פסיכולוגים או פסיכיאטרים.

אישית, אני לא חושבת שמטפל צריך ללחוץ על מטופל בכל נושא, כי לכל אחד יש את המורכבות האישית שלו וקצת לחץ עלול להוביל לשבירה והתרסקות.
אני (רוב הזמן) מצליחה לעשות את ההפרדה בין מחשבות דיכאוניות ומצב רוח דיכאוני ואני יודעת שאני לא כזאת. לעומת זאת, אני כן מקבלת בי אלמנטים של דיכאון. אני ארגיש לא בנוח בחברה לא מוכרת עד לרמה שאני פשוט אנתק את עצמי ואבהה בחלל, אעדיף לישון על פני לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות ועוד דברים שאני לא מצליחה לחשוב עליהם עכשיו.

 

[נסחפת עם הגלים]

כן מבינה על מה את מדברת

אצלי זה לפעמים מתבטא בבעיות פיזיות או בהיפוכונדריה מטורפת.

 

[מלי1233]

אוואו ממש אהבתי את השאלה ואת הניסוח שלך...

זה ענין שמעסיק אותי המון, ולאוו דווקא ביחסי מטופל מטפל.

באופן אישי, מערכות יחסים שהיו בהן אך ורק הכלה ואמפטיה ורחמים והבנה, נגמרו מהר מדי, מכיווני.

הרגשתי שהפוצי מוצי הזה נחמד ונעים אבל לא באמת תורם לי. ומיציתי.

עד הרגע הזה אינני יודעת אם זו עוד בעיה רגשית שלי. (כנראה שכן

מצד שני, אנשים שידעו להבין אותי ולאהוב אותי ועם זאת להיות קשוחים ולהציב לי גבולות,גם אם הם גרמו לי לכעוס, להפגע, להשבר,

הם האנשים שבאמת עזרו לי והרימו אותי על הרגליים, והם האנשים שהתאהבתי בהם. (מזוכיזם?

)

רק שבני אדם כאלה, הם מועטים, ונדיר למצוא את אלה שידעו להבדיל בין מצבים בהם אנו זקוקים להבנה לבין מצבים בהם דרושה כאפה קטנה שתעורר אותנו.

 

[Valeriana]

חושבת אחרת

יחסי מטפל ומטופל הם הרבה יותר מחמלה והכלה- זאת נקודה מאוד קטנה ממכלול הטיפול. אם נתקלתן במקרים קיצוניים שכאלה כנראה ששיטת הטיפול לא התאימה לכן או שלא הייתה כימיה טובה עם המטפל/ת.
בתחילת הטיפול שלי התעסקתי בזה: ״מה הוא חושב עלי? מה הוא מרגיש כלפי?״ אז דיברתי איתו על זה והוא הצליח לשכנע אותי שזה ממש לא משנה. כמובן שזה לקח כמה סשנים, אבל השתכנעתי, הפנמתי ומיקדתי את האנרגיה שלי בדברים יותר משמעותיים בטיפול.

בנוגע לחלק השני של השאלה, כשאני בעיצומה של אפיזודה אני לא יודעת מתי זה התחיל ואני משוכנעת שזה לעולם לא יגמר. אני מרגישה בתוך תהום, רחוקה מכל מה שיכול לתת טיפת אור. מבחינתי, בתקופות כאלה, מעולם לא ראיתי אור. כל שיקול הדעת שלי נמחק, אני הופכת לבחורה אחרת. בחורה, שכרגע, בעיצומה של תקופה טובה, לא זוכרת בכלל את התהום.
בו זמנית, המשקעים שנותרו בי מכל אותן אפיזודות (שלקחו שנים מחיי, במצטבר), הותירו את חותמם. אני לא בנאדם חיובי. הצלחתי לנתב את השליליות שלי למקומות מועילים אבל השליליות כבר חלק ממני.

 

[נסחפת עם הגלים]

מתחברת מאוד לחלק הראשון של ההודעה שלך(טריגר)

וגם לחלק השני, אולם במהלך השנים אני חושבת שהצלחתי למתן את ההישאבות שלי אל תוך האפיזודה. אם פעם זה היה יכול להיגמר בנסיונות התאבדות או חתכים או סתם מסע הרס עצמי של שתיה וסמים. היום אני יודעת, גם בתחתית של התחתית לקחת את זה יותר בפרופורציות.

תודה שהגבת.

 

[Valeriana]

בהמשך לדברייך

אשרייך שהצלחת! זה סימן מעולה שאת בדרך הנכונה.

לא הבנתי, מה מהווה טריגר בדברייך?

 

[נסחפת עם הגלים]

החלק שבו כתבתי (טריגר)

על נסיונות ההתאבדות והחתכים. מעדיפה להיות בטוחה מאשר להצטער

 

[11161]

נחמד שבשבילך למטפלים יש ערך

אני הגעתי למסקנה שהם חסרי משמעות בשבילי.

מכיוון שכך, אם היו משלמים לי על כל פגישה, וזה היה משתלם (בניכוי הוצאות הנסיעה) הייתי מוכן להקדיש זמן לפגישות חסרות תוחלת.
ומכיוון שזה לא המצב - אין לי צורך בפגישות מיותרות.

אישית אני לא מאמין באהבה קשוחה לגבי אנשים בוגרים.
לתינוק בן שנה יש גבולות שצריך לשים (אסור לשחק בשקע. אסור לגעת בסכין חד, וגם הוא צריך לישון בזמן שהורים שלו מחליטים).
מעבר לזה לכל גבול יש מחיר.

 

[נסחפת עם הגלים]

תראה, תשמע

אתה מבין שזה לא מציאותי לבקש מבן-אדם שלמד תואר ראשון בפסיכולוגיה, עשה מאמצים מטורפים כולל ממוצע 90+ ב-BA, מבחן מתא"ם, התנדבות, ראיונות כדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה, ואז תואר שני סופר קשה ותובעני ואחר כך שנתיים התמחות לשלם לך כדי שתגיע לפגישה?

אולי לך טיפול לא עוזר, זה לא נכון בהכרח לגבי אנשים אחרים. בנוסף יכול מאוד להיות שהניסיון שלך היה עם מטפל שלא מתאים לך, טיפול שלא מתאים לך, אתה היית בשלב בחיים שלא היית בשל או לא רצית לעבור את המסע הזה ועוד.

יש המווון אנשים שצריכים אהבה קשוחה. טוב אתה יודע מה לא אהבה קשוחה במובן של נו נו נו ותעמוד בצד, אלא סוג של "כאפה" שתעורר אותם. ובדרך כלל אנחנו מתעוררים כשקורה לנו משהו רע או כשאנחנו מקבלים עונש. אנחנו בוחנים את ההתנהגות שלנו ומה הביא לכך. ואז מהמקום הזה אפשר לעשות חשבון נפש וחושבים, להתפתח ולהשתנות.

ולכבוד החג משפט שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת: "אין שלם מלב שבור" משפט של הרבי מנחם מנדל מקוצק שמתבסס על האמרה מהתלמוד "אלוהים שומע לשברי לבבות". דווקא כשליבך נשבר, אתה עושה חשבון נפש בניסיון לאחות אותו, ואז אתה יותר פתוח לעשות תיקון ותשובה, כדי להיות שוב שלם.

חג שמח!