באמת שאני לא מבינה.
אני מסתכלת על עצמי היום, עוד כעשר שנים ++ אני עשויה (עלולה?) להיות חמות. בעלי ואני עובדים מאוד קשה. בקושי מוצאים זמן לנח. והנה יפרחו להם האפרוחים מהקן, ולנו יהיה מקסימום איזה חסכונון קטן בבנק, ונרצה קצת להנות יותר מבעבר, קצת לפרגן לעצמנו יותר, ופתאום אצטרך לתת דין וחשבון לחמישה זוגות אנשים המסתכלים לחשבון הבנק שלי? גם לחמי וחמותי יש. לא הרבה, אבל יש. הלואי והם היו מסוגלים להנות ממה שיש להם. לצערי, אפילו את זה הם לא יודעים. אני לא חושבת שהם צריכים לתת לי ולו קוצו של יוד, על שום שהם ילדו את בעלי. (הם נתנו לנו בעבר, בשמחה). גם להורי יש, קצת יותר, והם כן יודעים להנות ממה שיש להם. (הם נתנו לנו בעבר ובשמחה) נתינה זו זכות של הורים, לא חובה. אם אנשים לא יודעים לנצל את הזכויות שניתנו להם, זה מצער מאוד, אבל זו בעיה שלהם בלבד. כשאני במצב של צורך, אני מבקשת. לפעמים אני מקבלת ולפעמים לא. זה רכוש שההורים שלנו עבדו כל חייהם לצברו, וזכותם להעיפו אל הרוח, למנות אותו כל היום, או אפילו לשמור לנו אותו לאחרי מאה ועשרים.