מה אתם חושבים על עצמכם?

[רננהלי]

מה אתם חושבים על עצמכם?

ולפי איזה קריטריונים את בוחנים את זה? חיצוניים/ פנימיים (ואני לאו דווקא מתכוונת למראה חיצוני מול אופי, אלא האם אתם מסתכלים על עצמכם בעיניים חיצוניות-של איך נראים הדברים או עיניים פנימיות-של איך אתם מרגישים את הדברים) שאלה קשה הא? בשבילי מאוד

 

[s h i r k u s h]

המחשבות שלי על עצמי...

האמת... כבר כתבתי בזמנו בשרשור "מונולוג עם עצמי" שאם אני מסתכלת במראה אין לי דיעה חיובית על עצמי, אבל מתוך הטיפים שניתנו בשרשור מאז אני מנסה להשחיל הערה חיובית לגביי לעצמי ולאט לאט זה מסתדר ולא הכל שלילי. בד"כ מנסה להסתכל על עצמי מכל הכיוונים- גם בתור שירי מבחינה פנימית וגם איך רואים אותי מבחינה חיצונית.

 

[BellA עלמה]

חיצוני יותר מאשר פנימי

כי חושבת שכאשר החיצוני יסתדר אז גם הפנימי

 

[להבה ירוקה]

עינים פנימיות

נמאס לי מעינים חיצוניות ששפטו אותי כל הזמן ובכל רגע (עינים שאני המצאתי כמובן, לא הסביבה). בזמן הטיפול התפתח אצלי משהו שקראתי לו פעם ראייה פנימית. באותו זמן פשוט התעלמתי לחלוטין מהמראה החיצוני שלי (פיזי) וזה נתן לי להתחיל לאהוב את עצמי. פתאום המראה הפסיק להיות פקטור. זה תמיד מדהים אותי, איך העינים החיצוניות מופיעות כשאני בסיטואציה קשה. מספיק שמישהו אומר משהו - ואם יש מראה בחדר, או חלון ראווה בו הבבואה משתקפת - אז הדמות שלי ממש משתנה לנגד עיני. אחרי שראיתי את זה ממש קורה - הפסקתי להאמין לעינים החיצוניות. מה שאני רואה, זה לא מה שאחרים רואים - כנראה. לא יודעת, זה מסובך. ברור שלפעמים אני כן מאמינה לדמות במראה, וגם, לפעמים אני חושבת שאני נראית די בסדר. הנפש תמיד משפיעה - מן הפנים אל החוץ, זה מה שגיליתי בכלאופן.

 

[רננהלי]

"איך העיניים החיצוניות מופיעות

כשאני בתקופה קשה" כל כך נכון. כי אז אני לא יודעת לכוון את עצמי. אני לא יודעת מה אני רוצה ומסתכלת החוצה לראות את האחרים, את הקריטריונים שלהם, שאולי אני אוכל לכוון גם את עצמי. היתה תקופה השנה שפשוט סובבתי את המראה בחדר שלי. לא רציתי לראות את עצמי כל הזמן, ולא בגלל המראה החיצוני, אלא כי לא רציתי לבקר את עצמי בעיניים החיצוניות האלה, שהמראה מסמלת אותן כל כך.

 

[להבה ירוקה]

המראה אצלי - היא בתוך הארון ../images/Emo13.gif

 

[רננהלי]

אולי אני אומר משהו בעצמי

אני לא בטוחה שכוונתי בקשר לקריטריונים הובהרה (טוב, זה לא משנה כל כך, כל אחד כותב מה שבא מתוכו, ההגדרה לא באמת משנה). אבל אני אנסה לומר משהו על עצמי בהקשר הזה. אם אני מסתכלת על עצמי בקריטריונים לכאורה אובייקטיבים, בעיניים חיצוניות לי. אני רואה איך אני נראית מבחוץ. אני נראית בן אדם טוב עם לב טוב, רגישה, אכפתית. חכמה. די הצלחתי בדברים שעשיתי בחיים. ואהבו אותי בדרך כלל: חברים, מורים, חברים לעבודה, בוסים, כל מיני. אני נראית מספיק טוב. יש לי כשרונות מסויימים ותחביבים מסויימים. סגנון חשיבה. אני חושבת, יש לי דיעות על דברים, אני יודעת להתווכח עליהן. נשמע יופי, לא? נשמע שאני חושבת מחשבות טובות על עצמי, נכון? תראו איך השווצתי כאן. אבל כל זה זה מבחוץ, זה כשפורטים את הדברים לנקודות, שורות. מה אני מרגישה מבפנים? ואיך כל זה מתחבר יחד? מבפנים אני מרגישה לא שווה כלום. אני לא חיה את הדברים האלה שאני אומרת, זה כאילו תכונות חיצוניות לי. כל התכונות האלה הן שלי אבל הן לא מתחברות לשום דבר אחיד שהוא טוב ויפה, לשום אישיות אחידה. הם פשוט לא מתחברות. אני לא מחוברת. בעיניים הפנימיות שלי, או יותר נכון לומר-בתחושה שלי הפנימית זה לא הולך, וזה לא טוב. וזה לא אמיתי. יש משהו שהוא אני, שהוא לא כל התכונות שלי, שהוא עקום והוא לא מצליח, והוא כואב ולא מתפקד ולא יודע.

 

[להבה ירוקה]

ומכאן את יכולה להבין

איזו נקודה כדאי לחזק. את הפנים (בפנוכו) שלך. משום שהקריטריונים שכתבת (בן אדם טוב עם לב טוב, רגישה, אכפתית. חכמה. די הצלחתי בדברים שעשיתי בחיים. ואהבו אותי בדרך כלל וכו'..) הם טובים ונהדרים, אבל בדיוק כמו שהמשכת - הם לא מספיקים. הם עוזרים, הם גלגלי עזר נהדרים. הם יותר מגלגלי עזר, אני חושבת (מנסה להיאבק על הדימוי שנתתי

). הם הגלגל עצמו. אבל מהו הגלגל אם לא הפנימית שלו? שמייצבת אותו ושומרת עליו מבפנים. פנצ'ר חיצוני- ועדיין אפשר להתגלגל. פנצ'ר עד הפנימית - ויש בעיה. טוב, עד כאן דימויים.. בכלאופן, מה שרציתי להגיד הוא שבעזרת השאלה ששאלת, ענית לעצמך בול מה שרצית לגלות. איפה לגעת, מה לפתח, על מה לעבוד.

 

[רננהלי]

לא מצליחה

אני לא מצליחה לעשות את זה כרגע. אני מרגישה תקועה. שוב חושבת על עצמי בקריטריונים של אחרים. שוב משווה את מה שאין לי למה שיש לאחרים. המאבק שלי לעצמאות פנימית היה השנה אחד הדברים המשמעותיים, אבל אתה צריך לדעת מה אתה רוצה כדי להיאבק על זה. צריך לזהות את החוט הדק הזה של מה שהוא אני עצמי. ומה שאני רוצה מהחיים שלי. נתקעתי. ואני לא מתקדמת. אני הורגת כרגע את הזמן שלי. הוא לא יעיל בכלל. אני צריכה להתחיל לעבוד, ומפחדת. ולא ממש מוצאת, ומפחדת להכניס את עצמי שוב למחוייבות ולמתח ולקושי שעבודה דורשת. איפה היא התקופה שנהניתי מהזמן החופשי שלקחתי לי. שהתעסקתי בתחביבים שלי: ניגנתי, קראתי, טיילתי, למדתי ועוד.. עכשו אני לא רוצה בכל אלה, לא רוצה כלום. הכל סתמי ומשעמם אותי. אני אפילו לא יודעת להגדיר מה בדיוק קשה לי כרגע. אין לי מילים. ואני יושבת מול הפסיכולוגית שלי ומנסה להתבטא ולא מצליחה, ולא יודעת. לחזק את הבפנים שלי זה חשוב,זה הכי חשוב, אבל אין לי מושג איך, וזה משגע אותי.

 

[להבה ירוקה]

טוב. הפעם תשובה קצת פרקטית

אולי מפני שיצא לי להתמודד עם פחד מול חיפוש עבודה, וכשכתבת על הזמן שלקח לך לכתוב את קורות החיים, מאד הזדהיתי. אולי לא צריך להציב רף גבוה של שיחזור מי שהיינו פעם. עכשיו זו תקופה אחרת ובה - יש את מה שיש ועם זה מתעסקים

(לא נתקעים. אלא משחקים לפי הכללים החדשים, ולא אלה של פעם). לגבי עבודה. למה שלא תקבעי לעצמך יום אחד בשבוע הבא - שבו תצאי לחפש, תתקשרי, תפני לחברות כ"א אדם. יום אחד. אפילו תגדירי שעות. ומה שיהיה ביום הזה - יהיה. לא משנה אם מוצאים או לא. העיקר, שאת החלק שלך במשחק - את עושה. אפילו אם קבעת לעצמך שזה 3 שעות חיפוש. אח"כ אפילו תחזרי הביתה ותקרסי מול הטלויזיה. מותר לך.