פעם הכי אהבתי להגיב
כשהתחלתי את הבלוג הראשון, חשבתי שזה בשביל הכתיבה. אבל בעצם, כתבתי גם קודם - לקהל יותר מצומצם, ובכל זאת כתבתי גם קודם. נהגתי לקרוא בלוגים של אחרים, בהחלט. אבל יותר משהיה בזה רצון לדעת עליהם, זה היה כדי לפתח קשרים ולבנות סביבי קהילה. כשקראתי, כמובן שהגבתי (אם היה לי מה להגיד, אני לא נוהגת להגיב סתם). כיוון שההתבלגות שלי החלה במקרה בשלב בחיים בו הייתי גם בטיפול פסיכולוגי, עקבתי מקרוב אחרי שלבי הגדילה שלי. גיליתי, כעבור חודשים אחדים, שהעוצמה החדשה שגיליתי בעצמי דרך הבלוגים, אינה בכך שמתלהבים מהכתיבה שלי (לא שלא התפעלו
), ואינה מקריאת סיפוריהם של אחרים ושיפור נקודת המבט שלי (לא שזה לא עוזר... לראות לפעמים קשיים יותר גדולים משלי, או פתרונות טובים יותר). העוצמה היתה דווקא בכמיהה של אנשים לתגובות שלי. בתגובות החמות שלהם לתגובות שלי ("וואו, לא חשבתי על זה כך", ודומות), ובמסרים המבקשים את עצתי לרשומות שכתבו. תקופה מסוימת רכבתי על גל משכר שכזה. עשה לי טוב שאני עושה טוב לאנשים ושזה חשוב להם. אז אפשר לומר שאז, הכי חשוב היה לי להגיב. מאז... השתנו נסיבות חיי בכל מיני מובנים. מצד אחד, התרחקתי מהמשבר הגדול של לפני ארבע שנים ולכן חיי היום הם הרבה יותר שגרתיים והרבה פחות זקוקים לעוצמות וריגושים מהסוג שחיפשתי אז. ומצד שני, משברונים קטנים שכן קורים, מותירים אותי בימים אלה הרבה פחות מסוגלת להכיל אנשים אחרים. אז כיום, אני כמעט לא כותבת בבלוג, ואני עוד פחות קוראת בלוגים של אחרים. כיום, אני בעיקר בפורומים... (807 וזה).
