כאן, בדרום, 15 דק' משדרות.. אמא עובדת איפה שנופלים כל הזמן הרקטות.. מפחיד.. בכ"ז, אמא בהריון.. אבל פה זה כבר עניין של שגרה. למדנו לחיות עם זה.. כשאני הולכת לשדרות אין יותר מדי מחשבה על זה כבר.. אז שמעתי "שחר אדום" כמה פעמים.. ועכשיו שומעים "צבע אדום" [או משהו שלא הצלחתי להבין].. לא נורא. זה מה שנקרא שגרה.. שגרת כאב. לא שגרה של לקום כל בוקר ולצחצח שיניים.. שגרה של מוות כזו.. שגרה שאני רגילה אליה. שגרה שמוזר לאחרים שאני רגילה אליה. שגרה שאני מסתדרת איתה אחרי כמה וויכוחים. שגרה כזו שכבר כלום לא מרגש.. שגרה שממנה ריח המוות נוטף ונוטף.. שגרה שממנה הדם הוא חלק ממך, חלק מהיופי של החיים..
החיים באופק, השמחה מתחילה, האנשים טובים, רוצים שלום ואהבה, אך כשמגיעים הם, מתחילים להילחם, ואז מתחילה מלחמה, שאותה אנחנו לא רוצים בה, אבל יהיה בסדר יהיה בסדר בעזרת ה'...