הירהורים על מהות יום כיפור, נכתב ב-2004
פעם הייתי טורחת לכתוב הודעות מנוסחות היטב וארוכות על נושאים שעניינו אותי. בשנת 2004 כתבתי הודעה (בפיב"א) על מהות יום כיפור בעיני. יום שהוא לא רק הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, אלא, צריך להיות בעיני, יום מהותי לאנושות. יום שאמור להיות שיאו של תהליך אנושי, שלאלוהים יש חלק קטן ביותר בו, והצום אינו החלק החשוב בו.
אני מצרפת כאן את ההודעה המקורית, ושתי תגובות שלי, העומדות בעיני בזכות עצמן מתוך דיון שהתפתח.
יום כיפור חילוני 24/09/04
מהות יום כיפור היא חשבון נפש. לא בקשת סליחה פשוטה על פגיעה ישירה וברורה, אלא אותו חשבון נפש הנערך רק אחת לתקופה, על מכלול מעשינו ומילותינו.
* לפעמים איננו פוגעים בכוונה.
* לפעמים איננו שמים לב לכך שמעשינו/מילותינו פוגעותים.
* לפעמים אנחנו משוכנעים שיש לנו סיבה טובה מאוד לעשות את אשר עשינו, בזמן בו עשינו זאת.
* לפעמים מבקשים מאיתנו סליחה בכנות אך איננו סולחים, ובכך פוגעים חזרה.
יום כיפור בא לבדוק את עצמנו גם על זאת.
- בעולם אידיאלי, לא היינו פוגעים באנשים אחרים, בכוונה או שלא בכוונה.
- בעולם אידיאלי, אם היינו פוגעים במישהו היינו מזדרזים להתחרט על מעשינו, ולהבהיר לצד הנפגע על כך מייד.
- בעולם אידיאלי היינו סולחים ונסלחים מייד עם הבעת חרטה.
אך איננו חיים בעולם אידיאלי, ואנו אנושיים. כחלק מאנושיותינו, אנו פוגעים גם
+ ללא כוונה,
+ מתוך אי הבנות,
+ מתוך כעסים פרטיים על משהו אחר.
עצירה פעם בשנה
^ למען חשבון נפש,
^ למען בדיקה עצמית,
^ למען מודעות למעשינו הפחות מוצלחים,
היא רעיון מוצלח, וטוב עבור עצמנו, ממש כמו עבור החברה בה אנו חיים. בלוח השנה היהודי, יום כיפור הוא שיאו של תהליך, שמתחיל עם כניסת חודש אלול. לא יום חד-פעמי, אלא מעל חודש של בדיקה עצמית. אין זה אמור להיות משהו שעורכים לרגע ושוכחים, אלא דרך חיים הבודקת את האדם הפרטי מול חבריו לאנושות. בשיא התהליך מתקיים הצום, צום שנועד למקד את האדם בסבל שגרם לאחרים, כמו גם לעצמו. אך הצום אינו העיקר, חשבון הנפש הוא העיקר.
לא צריך להיות דתי כדי לקיים את עקרונות יום כיפור, ולא צריך לצום כדי להיות אדם טוב יותר. איני צמה, אך אני משתדלת להזכר בכל אשר עשיתי ואיני גאה בו, בכל מי שפגעתי. מכיוון שאני אנושית, ברור לי שאיני יכולה לזכור, ולפעמים איני מודעת כלל, לכל מעשי ומילותי שפגעו. מכיוון שאני אני, גם איני מתחרטת על מעשים ומילים שאני עדין עומדת מאחוריהם, גם אם התברר/יתברר שפגעו. אבל במסגרת היותי אני, אני משתדלת לבדוק גם מעשים ומילים אלו, כדי שלא אתבצר כך סתם בעמדות שנראות לי ברורות מאיליהן, אך אינן כאלה. אני מאמינה שחשבון נפש שנתי זה עוזר לי להיות מודעת למעשי ומילותי במהלך השנה כולה. אני מאמינה שביומיום בלתי אפשרי לשים לב לכל מילה ומעשה. וכן, אני מאמינה שאמירת מילים הן מעשים. אני מאמינה, גם, שככל שרבים יותר מאיתנו יערכו חשבון נפש זה, ויראו בו הנחיה לשנה הבאה (ולא יחשבו שחשבון נפש זה לכשעצמו מספק, ופוטר מעתיד), נחיה בחברה טובה יותר.
אין מדובר על ריגשי אשם תמידיים (בעקבות יום כיפור חילוני)
מדובר על חשבון נפש שנתי, ויש הבדל ניכר בינו לבין חשבון נפש לכאורה כל שניה. ההבדל נובע מנקודת מבט רחבה יותר. לא, לא נוכל לתקן את העבר, אך אנו יכולים ללמוד ממנו לגבי העתיד. אנו יכולים ללמוד על פגיעות שפגענו ללא כוונה, ולנסות להמנע מהן בעתיד. ואם הן נעשו בשנה האחרונה בלבד, אז אולי גם נוכל לתקן מעט כלפי אנשים שאכן נבקש מהם סליחה ספציפית, ונגרום להם להרגיש מעט טוב יותר על הרגשה רעה שאנו גרמנו. אין זה פוטר את האדם מלנסות למנוע פגיעות בהווה חייו, מניעה בהווה תגרום לפחות דברים לתת עליהם את הדעת מאוחר יותר.
ביהדות, חשבון נפש על פגיעות באנשים אחרים, ובקשת סליחה עליהן, לא נעשות מול אלוהים, הן נעשות מול הנפגעים. בנצרות, לעומת זאת, חשבון הנפש שנעשה (ויש בהחלט תקופות לחשבון נפש בכל זרמי הנצרות) נעשה (או יכול להעשות) אך ורק מול אלוהים, ורק אלוהים סולח. מכיוון שאיני נותנת תפקיד כלשהו לאלוהים בחיי, בין אם הוא קיים ובין אם אינו קיים, אין לי שום כוונה לתת לו את תפקיד הסליחה על מעשי. לפיכך אני מעדיפה דווקא את הדרך היהודית, המטילה את מלוא האחריות עלי, ומכירה בכך שאין ביכולתי להיות משהו אחר מאנושית.
בהחלט יש הרבה דברים בלתי הפיכים, שאי אפשר לקבל סליחה עליהם. אני מניחה שעבור אנשים דתיים, זה הזמן לפנות לאלוהים. אבל אם איני פונה בעצמי לאלוהים, האם מעשים בלתי הפיכים שעשיתי ופגיעות בלתי הפיכות שפגעתי יכולות לפטור אותי מלהכיר ממעשים ופגיעות הפיכות, עליהן אני יכולה להתנצל ולתקן? בעיני, זו התחמקות מאחריות אישית.
התפתחות היהדות (עוד בעקבות יום כיפור חילוני)
צר לי לאכזבך, אך איני שותפה לערכתך שהתפתחות היהדות משולה לרעידת אדמה דרגה 10 בסולם ריכטר. בני ישראל פעלו כחלק אינטגרלי מסביבתם. ההבדל, לכאורה, היחיד בינם לבין סביבתם נבע מאמונתם באל אחד לעומת אמונה באלילים רבים. מדוע לכאורה? מכיוון שגם הטקסט המקראי אינו מצביע בברור על אמונה באל יחיד כמו על אמונה באל אישי, דבר שהיה מקובל מאוד באזור. ממצאים ארכאולוגיים מתקופת בית ראשון מראים על דמיון רב בין אמונות בני ישראל לאמונות עממים באיזור, מה שמראה על כך שהיהדות (אם אפשר לקרוא לה יהדות בתקופה ההיא) התפתחה בתוך סביבתה, כחלק מהסביבה. חלקי המקרא השונים נכתבו בתקופת שונות, והקנוניזציה גובשה רק במהלך ימי בית שני (כאשר עדויות על ויכוחים על קידוש "שיר השירים" מופיעות עד לתקופת עריכת המשנה), מאות שנים לאחר שהחוקים היהודיים אמורים היו להתגבש.
מעבר לכך, רעיון יום כיפור, כפי שהגיע אלינו, אינו רעיון יום כיפור כפי שהכירוהו לפני חורבן בית שני. עד חורבן הבית תפקיד האדם הפשוט היה מצומצם ביותר. רוב נטל יום כיפור נפל על כתפי הכהן הגדול, שביום זה נכנס אל קודש הקודשים. רק מאז חורבן בית שני, כאשר לא היה תהליך כלשהו עבור כפרה גורפת של העם בידי כח עליון בעקבות מתן קורבן, התחילו להתגבש תהליכים, שכיום נראים לנו כאילו נבעו ישירות מהטקסט המקראי. אז נטבע הביטוי "צדקה תציל ממוות", ואז החל להינתן משקל רב ליחסים בין אדם לחברו, לפני שאפשר לפנות לריצוי המקום.
בעיני, אין בזה להקטין כהוא זה מערך יום כיפור, נהפוך הוא. העובדה היא שלמרות שבאותה תקופה ממש התחילו להתגבש מסורות נוצריות קתוליות/אורתודוקסיות, הכיוונים שנלקחו היו שונים לחלוטין. בעוד ביהדות ניתן תפקיד גדל והולך לאדם הבודד למען גאולת נשמתו, אמונות אחרות הטילו את האחריות לגאולת האדם על אלוהים ומוציאי דברו. דווקא ההתפתחות השונה בתקופה בה היו כיוונים אחרים לאמונות דומות, היא המרשימה אותי כלכך. גיבוש מנהגי יום כיפור כאשר היו נתונות חלופות הגותיות מנוסחות היטב, היא המראה על עומק חשיבות יחסי אדם לחברו ביהדות.
