מה פתאום, הם לעולם אינם רבים!!
הילדים רבים ביניהם? תוכלו לתאר קצת את הדינמיקה? כולם רבים עם כולם?
בטח שרבים, למרות הפרש הגילאים הגדול בין שניהם - 8 שנים!! הדינמיקה תלויה במצב הרוח שלהם. לפעמים הם מהממים ביחד, ולפעמים מחפשים סיבות לריב, בעיקר אם למתבגר אין מצב רוח והכל מעצבן אותו, ואז כל שטות שהקטנה עושה היא בלתי נסבלת בשבילו. נגיד, אם היא נוגעת באוכל בידיים, או שותה בקול רם מדי, או מפזמת לעצמה איזה שיר.
הם תמיד רבו או שזה התחיל בגיל מסויים?
התחיל כשהקטנה הגיעה לגיל שאפשר לריב, נגיד גיל 3-4. לפני זה אם היו לו טענות אליה, הן היו מופנות אלינו...
האם גם מרביצים?
לא יודעת אם אלה ממש מכות, אבל קרה שהגדול תפס אותה או אחז בה באלימות. אנחנו מתייחסים לזה מאוד בחומרה, אז זה קורה כשהוא מאבד את העשתונות.
האם כשהם רבים הם מייד רצים אליכם או שמתמודדים לבד?
תלוי. לעתים קרובות מדי לטעמי הם רצים אלינו, אולי כי אני הייתי פעם מתערבת יותר מדי והם התרגלו. לפעמים זה קל שיש ערכאה נוספת ואז הם לא צריכים לקחת אחריות ולפתור את הבעיה, אלא יכולים בשלב מוקדם לגלגל אותה אלי. קל, אבל לא טוב. עדיף כמובן שהם יקחו אחריות. כשאני נושמת עמוק ומחכה שזה יעבור, לעתים קרובות הם מפסיקים לריב בלי שאתערב, אנסה לפשר או סתם אצעק עליהם.
מתי אתם מתערבים? או שבכלל לא מתערבים?
אני מתערבת כשהם אומרים אחד לשני דברים שאני לא מוכנה לשמוע - כי הם בוטים או כי הם עלולים להותיר בהם חותם ממושך ושלילי (נגיד, להגיד לילדה שעולה לבית הספר עוד חודש "כיתה א' זה ממש מפחיד"). לפעמים אני מתערבת סתם בגלל שהם רבים לידי והמריבה מעצבנת אותי, אני רוצה שקט ואין לי סבלנות לשמוע צעקות וטרוניות.
יש לכם איזה טיפ להורים מתוסכלים?
1. אצלי יש מין אפקט פיגמיליון כזה של נבואה שמגשימה את עצמה. אם אני על המשמר ומצפה מהם לריב, הם באמת יתקוטטו על שטויות - מי תופס יותר מקום במושב האחורי, מי נושם בקול רם, מי אכל יותר מדי ומי רימה במשחק או מתנהג בצורה ילדותית. אם אני מאמינה שהם יסתדרו ושיהיה טוב, לעתים קרובות אפשר לסמוך עליהם שיסתדרו די בהרמוניה ויגיעו להבנה.
2. פעם כשהקטנה היתה ממש פיצית, הייתי תמיד לצדה ודרשתי מהגדול שייקח את כל האחריות. עם הזמן - היום היא בת 6 וחצי - העברתי אליה גם אחריות, והיום כשהיא באה אלי להתלונן על הגדול אני שולחת אותה אליו עם המשפט "אם יש לך בעיה עם אחיך דברי איתו, לא איתי", או במקרים שבהם הוא מקניט אותה והיא פורצת בבכי, אני אומרת לה "במקום לבכות, תסבירי לו מה את רוצה/מרגישה". ואז הוא חייב להכיר במה שהוא עשה ולראות אותה שוב כאדם ולא כמישהו קטן שכיף להציק לו.
3. לא להיגרר למריבה בעצמי ולא להתרגש יותר מדי מתחושת העוול והתסכול של הילדים. זה לא באמת כל כך גורלי מי קיבל עוד חתיכת עוגייה או את המזלג עם השיניים הארוכות או תור מי עכשיו. לשמור על אמפתיה אבל גם להסתכל על זה מפרספקטיבה של מבוגר עוזר לשמור על קור רוח. לפעמים אפשר פשוט למצוא עוד עוגייה איפשהו, או למצוא פתרון מחוץ לסיטואציה שהם לא רואים מרוב עצבנות ותסכול.
