מה אתן אומרות על זה: לרוץ על כאבים

[מור שלז]

מה אתן אומרות על זה: לרוץ על כאבים

http://www.shvoong.co.il/he-IL/98/18840/

מארי אליאס, רצה מדהימה ומוכשרת, ניצחה אתמול מרוץ הרצליה.

הנצחון הזה עלה לה בשבר בכף הרגל, ועכשיו היא בגבס. לאליפות הארץ, שהיתה תחרות המטרה שלה היא לא תגיע.

ואני שואלת את עצמי כמה מאיתנו היו מוצאות את עצמן במצב הזה?
עד כמה אנחנו יודעות להבחין בין כאב שחושקים שיניים ומתגברים עליו בדרך למטרה (למרות שכאמור זו לא היתה תחרות מטרה) וכאב שמחייב לעצור ומייד לפני שנגרום לעצמנו נזק?

מה אתן אומרות?

(יש לי עוד הרבה מה לכתוב על זה, ואני אגיב בהמשך...)

 

[אמא לאינדיאנים]

לדעת לעצור לפני "הנקודה הזו"

הנקודה הזו שבה הגוף משדר סכה היא חמקמקה. האם אני יכולה עוד קצת? אולי זה כאב לא נוראי? כל כך הרבה התאמנתי? בעיקר שמדובר באימון/תחרות עם קבוצה או אנשים סביב זה קשה עוד יותר.
שעצרתי במירוץ אשקלון לפני כחודש, כבר בבוקר שהתעוררתי היה לי ההרגשה שהרגלים לא איתי היום, וכאב לי ולקחתי אדוויל ויצאתי למרוץ. אחרי קילומטר הרגשתי כאב נוראי ועדין המשכתי, יחד עם זאת אני גאה בעצמי שאחרי 3.5 קילומטר הבנתי שאני חייבת לעצור.
אני תקווה שפעם הבאה העצירה תהיה עוד בבית.

אבל את מציגה מקרה של "מנצחת", כאן העצירה לדעתי קשה הרבה יותר, למרות שבאופן פרדוקסלי דווקא המקצוענים צריכים לדעת טוב יותר את מגבלות גופם.

בקיצור- לדעת לזהות את הנקודה, להקשיב לגוף, להבין שלא מדובר בכניעה זה דבר מאוד מאוד קשה. אני שמחה שהצלחתי לעמוד במבחן הקטן שהיה לי ומקווה שלמדתי ממנו משהו לעתיד.

 

[tom696]

מעבר לתחרות המטרה

מעבר לתחרות המטרה שהיא תפספס בתפיסה שלי הבעיה היא הנזקים לטווח ארוך שעושים לגוף. שבר זה לא דבר טריוויאלי וזה עלול להציק לה עוד הרבה זמן.

במקרה שלה אני מניחה שיש לה מאמנים שבין היתר חלק מהתפקיד שלהם הוא להיות האיזונים והבלמים שלה למקרים כאלו.

בכל מקרה, כמו שאמא לאינדיאנים אמרה, אני חושבת שעל כל אחת מאתנו מותלת האחריות על עצמה ולהיות מספיק קשובה וערה לגוף שלה במקרים מסוימים גם אם זה גורר זהירות יתר. האמת שהמקרה שלה מצטייר בראש שלי כחוסר אחריות מוחלט (אולי למעט חריג אחד שהתחרות הזאת קריטית להכנסה שלה).

 

[kupi4]

חבל

עבור חובבים זה לגמרי טפשי, טפשות מסוכנת.
לגבי מקצוענים, כפי שתום אמרה השיקולים אולי שונים קצת, וגם כאן היא ככל הנראה הפסידה.
חשוב לזכור את ההבדל הזה, הספורט הוא לא הפרנסה שלנו ולא המהות שלנו.
מה שכן, קל לגרד את הגבולות ולהסתכן מעט. למצב כזה אני חושבת שרבות מאיתנו מגיעות, לפעמים בתום לב מוחלט ובחוסר ידיעה ולפעמים אחרי שיקול דעת. זה לא כאב שחושקים שיניים אלא כאב לא ברור כזה, וזה עניין של נסיון ולמידה. לפעמים למידה היא גם מנסיון רע.

 

[Springy]

אני חושבת שלא תמיד יודעים

בואו נתחיל מכך שאת ההודעה הזאת אני מקלידה ביד אחת כי היד השניה שלי מגובסת. זה מפני שאתמול שברתי אותה בתחילת הריצה. ואז השלמתי ככה אימון עליות. בחיי שלא ניסיתי להיות גיבורה ובטח שלא רציתי לסכן את עצמי - פשוט לא הבנתי את חומרת המצב וחשבתי (העדפתי לחשוב?) שמדובר בנקע.

אני מסכימה עם ההבחנה בין ספורטאים מקצוענים לחובבנים. כשזו הפרנסה והגוף הוא כלי עבודה, מערך השיקולים אחר. יכולה לספר על סמך שנות הריקוד שלי שמי שפעיל ברמות הללו כמעט תמיד סוחב כאב זה או אחר, והזיהוי של השדרים הללו והפרשנות שלהם עלולים להשתבש.

יכולה לספר גם שהתובנה הגדולה והמבלבלת שלקחתי מסדרת הפציעות וההשבתה האחרונה - היא שכאב לא בהכרח מעיד על תקלה. ולא תמיד אפשר להבחין בין סוגים של כאב. אחרי החצי בירושלים, למשל, יכולתי להישבע שאני שוב על סף פציעה. בעידוד וליווי המאמנת שלי המשכתי לרוץ, בזהירות כמובן - והפלא ופלא, הכאב חלף.

אני לא יכולה להתחבר או להבין את השיקולים של מי ש'גופו אומנותו'. זו אחת הסיבות שאני לא רוקדת יותר. לא יכולה גם לשפוט. חושבת ששילמה מחיר יקר, רק היא יכולה לדעת אם מוצדק. ודואגת מהמסר שעובר ל'פשוטי העם' ומהתגובות המהללות.

אבל איך יודעים מהו 'כאב טוב' ו'כאב רע'? איך יודעים שעומדים לחצות את הגבול? את השאלות האלה שאלתי את הפיזיו כל תקופת ההחלמה ועדיין אני שואלת אותן. כנראה שאין לדעת, שיש פה רכיב של ניסוי וטעיה ושל הקשבה עצמית, שיכולה להיות בעייתית כשהיא מהולה בהישגיות ואדרנלין.
ממני, שתוהה איך ומתי לומדים לעבוד *עם* הגוף...

 

[kupi4]

החלמה מהירה !

 

[אמא לאינדיאנים]

באסה....החלמה מהירה ליד

וזה שהמשכת ככה....חיבוקים

 

[tom696]

תרגישי טוב

 

[גמדים קטנים]

אהבתי מאד את מה שכתבת

אני מאמינה ב"להקשיב לגוף" וגם חושבת שאני לא רעה בזה, ובכל זאת חייבים להכיר בכך שאי אפשר להקשיב בצורה מושלמת. אני מאד נטולת פציעות, מאד זהירה ושמרנית, והנה דווקא אני הגעתי לאימון יתר בלי לשים לב. מה, לא הקשבתי? הקשבתי. אני פשוט לא מושלמת.
ואם טעינו, לא תמיד יש טעם להכות על חטא לנצח.

 

[melon]

אוי ... תרגישי טוב

והחלמה מהירה ....

 

[מור שלז]

תרגישי טוב! אהבתי את מה שכתבת

קודם כל - איזה באסה עם היד השבורה.

אהבתי מאוד את הסיפא שלך, של 'כאב טוב' לעומת 'כאב רע'.
אני מניחה שמשתפרים עם זה, אבל לא באמת יודעים.
אני היום נוקטת בגישה זהירה במיוחד, בדיוק מפני שאני לא מוכנה לשלם את מחיר הפציעה. יותר מדי זהירה? אולי... אולי אני עוצרת לפעמים בגלל כאב, או חשש מפציעה, בזמן שאפשר להמשיך. אולי אני "מגוננת" מדי על מתאמנים שלי? בעיקר שאלות שקשה למצוא עליהן תשובה אחת ויחידה ומוחלטת. כנראה שזה חלק מהעניין...

החלמה מהירה!
את מצליחה לעבוד עם היד השבורה?

 

[Springy]

בעייתי ביותר

פורמלית אני בחופשת מחלה לחודש. ברגע זה אני באמת לא רואה איך אני עובדת hands on עם ילדים ותינוקות, כשיד אחת לחלוטין לא יכולה לשאת משקל. מצחיק איך בכל פעם שאני נפצעת אני מגלה שהעבודה שלי תנועתית הרבה יותר ממה שחשבתי...
אני מקווה שזה ישתנה. מצד אחד, יש לי אחריות למשפחות. מצד שני, אם תינוק או ילד ייפגע בטיפול ולו בצורה הקלה ביותר, אני לעולם לא אסלח לעצמי.
אני אנסה לקיים בכל זאת את הפגישות שמתבססות על הדרכת הורים. גם זה סרט כי אני לא יכולה לנהוג וכמובן שעיקר הפגישות הללו מתקיימות בשעות הערב המאוחרות והלילה.
אין ספק שמחכים לי כמה שבועות מאתגרים. לפחות עכשיו אין לי תירוץ ואהיה חייבת לטפל בערימות הניירת שמחכות לי כבר מי יודע כמה זמן...

 

[מור שלז]

וואו! לא קלטתי עד כמה זה בעייתי...

הפציעות הכי קשות (מנטלית) הן אלו שלא רק מונעות מאיתנו לרוץ ולעשות את מה שאנחנו אוהבות - אלא גם מנטרלות אותנו בתפקוד היומיומי כמו נהיגה ובעבודה.

תחזיקי מעמד! אכן נשמע כמו כמה שבועות מאתגרים ביותר...

אני זוכרת שכשאני הייתי מושבתת למשך שלושה חודשים עם השברים בחוליה ובגולגולת, מה שעזר לי אחרי 7 שבועות היה שיכולתי לחזור לפעילות ללא אימפקט. אז לא ריצה, אבל כן אליפטי ואפילו טריינר. היו ימים שהרגשתי שזה מה ששומר לי על השפיות.

זה אופציה עבורך? מתי נראה לך שתוכלי לעשות אליפטי למשל?

 

[melon]

מקרה מצער של שיפוט שגוי

אולי דווקא בגלל שזה "רק" מירוץ הרצליה ו"רק" 10 קילומטר היא חשבה שתוכל לסיים בשלום? (ה"רק" הוא במרחאות כמובן)
עוד לא יצא לי לפרוש ממירוץ בגלל כאב אבל יצא באימונים ... זה מבאס מאוד ולפעמים קשה לדעת מתי לעצור.