מה בפינה הכנת ילדים להגירה.

[ניריתסקוטלנד]

מה בפינה

הכנת ילדים להגירה.

יש לנו כמה חברים חדשים בפורום, וחשבתי שיהיה נכון לרכז את נושא ההכנה של הילדים להגירה.
זה נושא שמדובר בפורום הזה כל הזמן ואני תקוה שהוא לא לעוס מידי.


והשאלות שלנו השבוע:

- בני כמה היו הילדים כאשר עברתם למדינה אחרת?

- באיזה שלב סיפרתם לילדים שאתם עוברים למדינה אחרת?

- איך סיפרתם לילדים על המעבר?

- האם לקראת המעבר התיעצתם עם אנשי מקצוע או מישהו אחר לגבי הילדים?

- האם התחלתם ללמד את הילדים את השפה עוד בישראל? במידה וכן, איך עשיתם זאת?

- בדגש על הילדים - איך נפרדתם מהמשפחה, חברים גן/ביה"ס? (מסיבה, פרידות אישיות, מתנות פרידה וכד').

- איזה הכרות היתה לילדים עם המקום אליו עברתם לפני המעבר? האם ביקרו שם לפני כן, ראו תמונות וסיפורים על המקום?

- מה המעבר עשה למשפחה הגרעינית שלכם?

- בדיעבד, מה הייתם עושים אחרת?

אני לא רוצה להפציץ בשאלות. כל נושא, תובענה או טיפ שאתם רוצים להוסיף, וקשורים בילדים בנושא המעבר יתקבל בברכה.
אשמח עם תוכלו לשתף לינקים למאמרים או אתרים שעזרו לכם.

מצ"ב לינקים בנושא:

 

[פרפרי אהבה]

נושא מעניין

כל הכבוד

לצערי אין לי כל כך מה להוסיף

 

[ניריתסקוטלנד]

במידה ויש לך או לכל אחד אחר

נושא שרוצים שיעלה בפינה, אתם מוזמנים לפנות אלי במסר.

יש לי המון נושאים, אבל אם יש משהוא שמענין אותכם, אין בעיה.

 

[ניריתסקוטלנד]

עונה

בוני היתה בת שנתיים וארבע חודשים כאשר עברנו לסקוטלנד.

אמרנו לה שאנחנו עוברים לגור במדינה של אבא, לפני שהתחלנו לארוז, כחודש לפני המעבר. אבל כאשר אמרנו לה היא כבר ידעה. מן הסתם משאלות שעלו ע"י אנשים שלא חשבו שהיא מבינה

אני תמיד עניתי לשאלות בקצר וביקשתי לא להמשיך את השיחה כשהיא היתה נוכחת, אבל....

התיעצתי עם הגננת של בוני איך להגיד לה מה לעשות. היא הציעה להעביר את ההתרגשות לקראת משהוא חדש, להראות תמונות של המקום החדש ולספר על המקום. את התמונות היא גם לקחה לגן והגננת דיברה על זה עם הילדים.

בוני הבינה אנגלית כי בעלי מדבר רק אנגלית ומבין קצת עברית, אבל לא דיברה. חודש וחצי אחרי שהגענו לכאן היא דיברה אנגלית שוטפת.

כאשר הגענו לסקוטלנד והיינו רק אנחנו. כאן למדתי לסמוך על תחושת הבטן שלי. בארץ גרנו בקיבוץ ויש שם המון אנשי מקצוע, חברים ואנשים שאני "ילדה" שלהם, מעבר לזה שרובם ישראלים ועצות תקבלי אם ביקשת ואם לא. הייתי די תלויה באישור של אחרים לגבי איך לפעול ומה לעשות בכל הנוגע לילדה שלי. את זה הרווחתי ובגדול.

 

[קסם מעשית]

נושא מעניין

בני כמה היו הילדים כאשר עברתם למדינה אחרת? בת רבע לחמש ובת 2.5.

- באיזה שלב סיפרתם לילדים שאתם עוברים למדינה אחרת? סיפרנו להן אחרי שסגרנו את החוזה עם החברה של בעלי, 4 חודשים לפני העזיבה.

- איך סיפרתם לילדים על המעבר? פשוט ישבנו איתן, והסברנו להן שאבא קיבל עבודה נפלאה, במקום נפלא שמבקרה נמצא בארץ נפלאה בשם ארה"ב, ונגור בעיר נפלאה, ויהיה להן בית ספר נפלא. הקפדנו לדבר במשפטים קצרים, לספר את העובדות היבשות, ולא נכנסנו בכלל לעיניין לא נגור יותר ליד סבא וסבתא, לא נגור יותר בישראל. הדגשנו את ההרפתקאה הנפלאה שעבור ביחד בתור משפחה, והקפדנו מאוד מאוד שהן יבינו כמה נפלא יהיה לנו.
חשוב לי להגיד, שכדי לספר בבית הספר/תנועה/גן מיד למחרת שמספרים לילדים, או באותו היום שמספרים לילדים, שלא יצא מצב בו הם יספרו בהתלהבות את החדשות ולא יאמינו להם.....

- האם לקראת המעבר התיעצתם עם אנשי מקצוע או מישהו אחר לגבי הילדים? לא. דיברתי איתן מהלב

- האם התחלתם ללמד את הילדים את השפה עוד בישראל? במידה וכן, איך עשיתם זאת? הבנות שלי תמיד היו חשופות לאנגלית, יותר מחצי מהמשפחה אמריקנית, ואני ובעלי תמיד דיברנו אנגלית בנינו. אפילו להפך, היה לי חשוב לשמר את העיברית והקפדתי יותר איתן על דיבור והגייה נכונים בעיברית.

- בדגש על הילדים - איך נפרדתם מהמשפחה, חברים גן/ביה"ס? (מסיבה, פרידות אישיות, מתנות פרידה וכד'). מהגן היה הכי קשה להפרד. אני לא זוכרת אך זה היה אצל הקטנה, סהכ הייתה בת 2.5, עשינו לה מסיבת פרידה, והכינו לה אלבום ציורים מכל הילדים. מהגדולה זה כבר היה מורכב יותר, כי היו לה מלא חברים (והיא עדיין זוכרת אותם). אז כמובן שהסבירו לילדים שהיא עוברת דירה לארץ אחרת, והיא קצת הסבירה על העבודה החדשה של אבא ועל הבית החדש. הילדים הכינו לה מלא מתנות, אלבום ציורים, ברכות אישיות, פוסטר ענק שכל הילדים חתמו/ציירו עליו (והוא היה תלוי בחדר שלה בחודשים הראשונים). ביום האחרון, הבאנו עוגיות ועוגות לגן, הבנות היו אימא שבת. הן קיבלו מהגן 3 חליפות בגדים (והן גם לבשו את אחת מהחליפות ביום הראשון בגן בארה"ב), ובתור הפתעה מיוחדת, מנהלת הגן קנתה ערכה מיוחדת מגבס, ועשתה לכל אחת טביעת כף יד, עד היום זה על האח שלנו. היה מאוד מרגש ועצוב לעזוב.

את המשפחה הכנתי בעוד מועד שאסור לבכות בפרידה, הכל בחיוכים ובשמחה מאוד גדולה. לשמחתי אימא שלי וחמותי הצליחו להסתיר את הדמעות. עשינו ארוחה גדולה עם המשפחה שלו, ונפרדנו בחיבוקים ונשיקות. עשינו גם ארוחת פרידה מאימא שלי וסבא שלי ז"ל (הם היו המשפחה היחידה שלי בארץ), ואני חייבת להודות שאני נשברתי בפרידה מסבא שלי. זו הפעם היחידה בה אני יודעת ששברתי למשהו את הלב, סבא שלי היה כלכך עצוב. הוא חיבק אותי, ונישק אותי, וחיבק את בעלי ונישק אותו, ואמר לנו באלו המילים "תודה רבה על הנינות שלי. תודה שאתם המשפחה שלי. אני כבר לא אראה אתכם יותר בעולם הזה, אני מאחלת לכם הצלחה ואני אוהב אתכם" והוא צדק, לקח לו שנה וחצי למות, והפרידה ממנו לנצח תהיה חקוקה לי בזיכרון בתור הרגע הקשה של העזיבה שלנו.

- איזה הכרות היתה לילדים עם המקום אליו עברתם לפני המעבר? האם ביקרו שם לפני כן, ראו תמונות וסיפורים על המקום? אני ובעלי טסנו חודש לפני העיזבה כדי להכיר את המקום. היקפדתי לצלם מלא תמונות. את הכניסה לגן, את הצוות, את גני השעשועים, חנויות, חיות בר, בתים, שדה תעופה, מסעדות. חזרנו הראנו להן את כל התמונות, כולל המון הסברים. הסתכלנו גם על תמונות במחשב, וגם על מפת כדור הארץ, כדי שהבנות יבינו את המרחק.

- מה המעבר עשה למשפחה הגרעינית שלכם? אני עוד לא יודעת האמת..... כמובן שטיילנו המון, הכרנו המון אנשים חדשים, קנינו בית. שורשים יש לנו, חברים יש לנו. עתיד יש לנו. המעבר לא השפיע על הבנות שלי בכלל, המעבר שלהן היה חלק ומושלם. בעלי ישר התחיל לעבוד. רק אני הושפעתי מאוד מהמעבר, ולקח לי שנה וקצת להתאושש ממנו. כמובן שזה השפיע על המשפחה הגרעינית. יותר מזה, מי שרוצה בפרטי אני אשמח לחלוק....

- בדיעבד, מה הייתם עושים אחרת - המעבר היה מושלם. החברה של בעלי טיפלה בנו והיה לנו מעבר מושלם. הדבר היחידי שהייתי משנה אולי, זה תאריך ההגעה. הגענו אחרי פסח, והייתי מעדיפה לסיים את שנת הלימודים (בעיקר שלי כי הייתי מורה) ולא לעזוב באמצע.

 

[carlimi]

עונה מזכרון

* בני כמה היו הילדים כאשר עברתם למדינה אחרת? - חמש וחצי, 4, שנתיים וחצי.

* באיזה שלב סיפרתם לילדים שאתם עוברים למדינה אחרת? לא הרבה לפני, בגלל שהם היו ממש קטנים ולא ממש הבינו את מושג הזמן. אולי חודש לפני, ואמרנו " בחופש הקיץ" ....

* איך סיפרתם לילדים על המעבר? האמת שאני לא ממש זוכרת פרטים ... זוכרת שישבנו ודיברנו איתם. זוכרת שהם לא ממש ירדו לסוף דעתנו ולא ממש הבינו את גודל האירוע. אמרנו שנוסעים למקום אחר ויהיה מאוד כיף. יהיה גן/בית ספר חדש, חברים חדשים, בית חדש. לדעתי האישית, מאחר והם לא ממש הבינו הם נורא שמחו ....lol. הראינו להם קצת תמונות במחשב של העיר.

* האם לקראת המעבר התיעצתם עם אנשי מקצוע או מישהו אחר לגבי הילדים? לא התייעצנו עם אנשי מקצוע. כן התייעצנו עם פורומים שונים ...חחח וזה מאוד מאוד עזר!!!

* האם התחלתם ללמד את הילדים את השפה עוד בישראל? במידה וכן, איך עשיתם זאת? כן. הרבה שירים ביוטיוב שכללו גם חיות, צבעים, מספרים ו ABC. הם התלהבו מאוד גם מהקטע הזה

* בדגש על הילדים - איך נפרדתם מהמשפחה, חברים גן/ביה"ס? (מסיבה, פרידות אישיות, מתנות פרידה וכד'). לשני הגדולים הייתה מסיבת פרידה בגנים. הילדים של הגן הכינו להם חולצות עם ציורים.משפחה - חוץ מכל מיני ארוחות חגיגות אצל כל צד, אנחנו עשינו כמה מסיבות פרידה. אחת גדולה לכל המשפחה אצלנו בחצר, גם שם הכינו לנו חולצות לילדים עם תמונות של האחיינים. היו עוד כמה מתנות שאני לא זוכרת ...חחח יום שבת אחד עשינו יום פתוח לכל החברים שלנו, בית פתוח, כל אחד בא מתי שהיה יכול,להיפרד ...

* מה המעבר עשה למשפחה הגרעינית שלכם? ספציפית המשפחה שלנו הייתה מאוד מגובשת יחסית גם בישראל, ובעלי ואני תמיד הסתדרנו לבד ללא עזרה של המשפחה. עדיין, חושבת שעברנו עוד גיבוש והמעבר עשה לנו רק טוב. אין לחץ מהמשפחה, יש המון חברים, ותכלס עושים כמעט תמיד מה שבא לנו, מתי שבא לנו ואני מאוד אוהבת את זה.

* בדיעבד, מה הייתם עושים אחרת? הייתי מבקשת מחמותי להגיע חודש אחרי הנחיתה ולא להגיע איתנו במעבר. היינו מאוד לחוצים מהמעבר, וגם מהטיסה המאוד ארוכה עם שלושה ילדים מאוד קטנים. בדיעבד - עבר בקלות ובסבבה ולא היינו צריכים את עזרתה. גם כאן, אחרי שכבר הגענו, תכלס הסתדרנו לבד, כמו תמיד, והיא סתם הוסיפה קושי. הביקור השני שלה כאן, אגב, אחרי שנה היה נהדר!!!

תודה נירית על כל פעולותייך בפורום

 

[forglemmigej]

משהו על הגירת ילדים

אני מעדיפה לא לספר עלי ועל ילדי זה אישי מדי ,אבל רציתי להמליץ על סרט של מיקי חיימוביץ שעשתה על ילדי האפריקאים שהחזירו אותם לאפריקה אחרי שבילו את כל חייהם הרכים והבוגרים במדינת ישראל בגלל החלטה של הוריהם שרצו לתת להם מציאות יותר טובה ממדינות העולם השלישי בהם התחילו את חייהם .
הם נמצאים כעת באוגנדה השפה היחידה שהם יודעים היא עברית, קרעו אותם מהמציאות היחידה שהיתה בטוחה עבורם וכפו עליהם מציאות אחרת עגומה וכואבת, הוריהם לא הכינו אותם לחזרה לא הסבירו להם כלום על מה שקרה וזה פשוט קורע את הלב.
בתחילת הסרט היו לי את המחשבות הציניות האלו שצריך להיות צדקן בלתי נסבל כדי לתמוך בהם ובמצב הבלתי אפשרי שנקלעו אליהם ,אבל לאט לאט נשבים בקסם של הילדים האלו עם העברית הכל כך מובהקת שלהם שנראית הזויה באיזה חור באוגנדה . נתנו להם כנפיים ועכשו קיצצו אותם. כמובן שבסרט יש הרבה מניפולציות רגשיות כמו מוזיקה שמפעילה את מחסן הדמעות אבל כנראה שאין פתרון.

 

[mumfor4]

נראה לי שזה קשור ללילית איכשהו ....

תודה על הקישור
את אישה מיוחדת !

 

[mumfor4]

לא זה לא קשור ,

אני כמעט בטוחה שראיתי משהו עם מיקי שקשור איכשהו ...

 

[forglemmigej]

 

[noaronen1]

עונה

עונה ואחר כך גם אשים את התשובות למען הדורות הבאים בכלים ומידע
אני אתייחס בתשובות למעבר השני שלא היה מארץ לארץ אבל לדעתי היה יותר מהותי עבור הילדים. הם היו קטנים מדי להבין במעבר הראשון. וכשאני בודקת את השאלות היו דברים שהתנהלנו אותו הדבר בשני המעברים.
והשאלות שלנו השבוע:

- בני כמה היו הילדים כאשר עברתם למדינה אחרת?
הגדולים היו בני 2.5 שנים ו- 12 חודשים
במעבר השני מ- state to state: 9, 8, 4.3

- באיזה שלב סיפרתם לילדים שאתם עוברים למדינה אחרת?
ברגע שהמעבר אושר על ידי החברה בצורה סופית לחלוטין, עד אז אין טעם לדעתי.

- איך סיפרתם לילדים על המעבר?
בסיבוב השני הזמנתי אותם לפגישה משפחתית אחרי ארוחת ערב. אני סיפרתי להם על המעבר, הוספתי מה הדברים שהם ירוויחו מהמעבר, שיתפנו אותם בזה שכל המשפחה תיסע ביחד לראות את המקום והכנו סרטי וידאו ומפה להראות להם לאיפה אנחנו עוברים, וסרט וידאו לראות איך המקום נראה - ילדים רוצים לראות הרבה יותר קל להם עם פחות מילים ויותר חזותי.
ובדיוק היום ראיתי את המשפט המעולה הזה:
"Seeing what will happen" and "Saying what will happen" is what separates adults from children. - Dusan Djukich

- האם לקראת המעבר התיעצתם עם אנשי מקצוע או מישהו אחר לגבי הילדים?
לא, היינו על הגבול אחרי המעבר עם הגדולים שעברו אמוציונאלית כל מיני דברים.
- האם התחלתם ללמד את הילדים את השפה עוד בישראל? במידה וכן, איך עשיתם זאת?
לפני המעבר לארה"ב חשפנו את הגדול שהיה בן 2.5 לכמה מילים בעברית, אבל לא יותר מדי, יש לו זכרון מדהים ברמות אז ידענו שדי מהר הוא יקלוט את המילים המרכזיות

- בדגש על הילדים - איך נפרדתם מהמשפחה, חברים גן/ביה"ס? (מסיבה, פרידות אישיות, מתנות פרידה וכד').
לכל ילד עשינו מסיבת שינה עם החברים שלו
החברים חתמו על חולצות בסוף השנה את השמות
ויום לפני המעבר עשינו פקניק והזמנו את כל האנשים אספנו במשך 8 שנות חיינו.
בישראל זו היתה פרידה בשלבים, כל פעם מקבוצה אחרת ובלילה לפני -הטיסה מן "שתיה" שכזו עם בורקסים וחיבוקים - חחח

- איזה הכרות היתה לילדים עם המקום אליו עברתם לפני המעבר? האם ביקרו שם לפני כן, ראו תמונות וסיפורים על המקום?
לארה"ב הילדים הגיעו בלי לבקר קודם. לצפון קרוליינה נהגנו בחופשת האביב וביקרנו בבתי ספר, גנים, גני שעשועים ובתים ביחד עם הילדים, טיילנו ועשינו סידורים ביחד ונתנו להם להרגיש את המקום כמה שיותר

- מה המעבר עשה למשפחה הגרעינית שלכם?
היה לא פשוט, תקופה של הרבה כאב, ועצב וגעגועים של כולם. כתבתי על זה כל כך הרבה שאני כבר עייפה לענות על השאלה הזו. אבל אחרי הכאב בסך הכל מוצאים שמעברים כאלו מחזקים מאוד את הקשר, כי אין לאן לברוח, זה רק אנחנו. עם קצת לימוד לתקשר בצורה אחרת בין בני הזוג והילדים אני חושבת שזה יכול להיות חוויה מאוד מחזקת למשפחה.

- בדיעבד, מה הייתם עושים אחרת?
בסיבוב הראשון אם היתה לי תמיכה מקצועית אני חושבת שהמעבר היה עובר לגמרי אחרת ולא הייתי מוציאה את כל התסכולים שלי על הבן הגדול שלי. במעבר השני היתה לפני המעבר תמיכה של פסיכולוג שעבד עם הגדול ואיתנו, ולי היו הרבה שיחות עם המאמנת שלי שאיפשרו לי להבין מה עובר עלי מבחינה רגשית מהרגע ששמעתי על המעבר דרך כל התהליך וזה מאוד עזר לי והזיז אותי מלהוציא תסכולים על הילדים כשהבעל לא היה באזור.
הייתי מנהלת קצת אחרת עם הבת שלי - נכנסתי איתה לאיזשהו loop רגשי שאולי אם הייתי קצת אחרת איתה בתהליך זה היה עוזר לה לצאת מהקשיים של המעבר בצורה חלקה יותר. ואני חושבת שהייתי צריכה לתת גם לה תמיכה מקצועית.

נירית - תודה על הסקר החשוב הזה!