מה בפינה חברים ויחסים עם מקומיים.

[ניריתסקוטלנד]

מה בפינה

חברים ויחסים עם מקומיים.

בעקבות הפוסט של evabachar, מה בפינה השבוע יעסוק בנושא הקשר עם חברים מקומיים, היחסים איתם ואיך עושים את זה.
רובנו עזבנו את הארץ כבוגרים. עזבנו את התרבות המוכרת לנו ולילדים שלנו ואנחנו מגיעים לארץ אחרת, שלרוב התרבות בה שונה ויש תקופת התאקלמות עד שמבינים את "החוקים" החברתיים החדשים.

האם יש לכם חברים מקומיים? האם אתם מוזמנים לבית שלהם והם לשלכם? האם הקשר שלכם איתם קשור בילדים?

איזה הבדלי תרבויות פגשתם, ומה עשיתם בשביל להתגבר עליהם?

איך התמודדתם או אתם מתמודדים עם הלבד, רחוק מכל מה ומי שמוכר לנו?

מה גרם או מתי הרגשתם שחל אצלכם שינוי בתחום החברתי במדינה בה אתם נמצאים?


זה המקום לעלות כל נושא רלוונטי אחר שאתם רוצים לדבר אליו וקשור לנושא זה.

 

[ניריתסקוטלנד]

עונה

אנחנו עברנו לחיות בסקוטלנד, כי בעלי הסקוטי לא מצא את עצמו בישראל. כמה שבועות לפני המעבר הוא קיבל רגליים קרות ולא רצה לעבור מכל מיני סיבות, שהמכנה המשותף שלהם הוא פחד. הגענו לכאן על תקן "החופשה הכי יקרה בחיינו", ונראה מה יהיה. אני הייתי זאת שצריכה להגיד אם נשארים בסקוטלנד או חוזרים לארץ, כאשר החזרה לארץ אומרת כנראה שמדובר בגירושין.
נקודת המפנה היתה כאשר הכרתי את החברה שלי. יש לה ילדה בת גילה של בוני והן חברות טובות, וזה שיש לי עם מי לדבר, לבכות ולהרגיש נוח איתו (והוא לא בעלי) היה מאוד מאוד חשוב לי.
החברה והבת שלהמגיעות אלינו כמעט כל יום ראשון לכמה שעות, ואנחנו מגיעים אליהם כאשר אנחנו באזור שלהם. לצערי הם לא גרים בעיר שלנו. מידי פעם היא מגיעה לעיר שלי ואנחנו יוצאות לקפה או ארוחת צהריים או לוקחות את הילדות לאירועים או טיולים ביחד.

כמו כן יש לי זוג חברים שוודים. פגשתי אותם בביה"ס של בוני. הבן שלהם לומד בשיכבה של בוני, והם שיחקו ביחד בסוף היום של ביה"ס. אני מעדיפה להשאר במגרש המשחקים של ביה"ס ושבוני תשחק שם עם ילדים אחרים, מאשר לחזור מיד הביתה, מה שמאוד נפוץ כאן משום מה.
נוצר קשר כייפי ביני לבין אבא של הילד הזה ולאחר מכן גם עם האמא. אנחנו מזמינים אותם אלינו ומוזמנים אליהם. אני יוצאת לקפה עם האבא אחרי שאנחנו מביאים את הילדים לביה"ס ועושים פעילויות יחד.

היום אנחנו חבורת הורים שנשארים עם הילדים לשחק באזור ביה"ס אחרי שעות ביה"ס, וזה נותן לי המון ביטחון חברתי.

כאשר הגענו לכאן, הרגשתי שהורים אחרים, בביה"ס לא רואים אותי. הרגשתי שקופה. הורים שפגשתי בביה"ס פעמים ביום, לא היו מדברים איתי בכלל. הייתי פוגשת אותם ברחוב, הם לא עשו שום תנועה (חיוך, Hi) להראות שהם מכירים אותי בכלל. נעלבתי. הרגשתי הכי בודדה בעולם. חשבתי שהם יהירים. היום אני יודעת שהם פשוט בישנים, רק ששפת הגוף שלהם לא היתה כזאת שאני מכירה. אני חיה בקהילה די קטנה ורוב ההורים מכירים אחד את השיני מביה"ס וכד', הם פשוט לא ידעו איך לגשת למי שהוא לא אחד מהם, ואני הרגשתי דחויה על ידם ולא יזמתי גישה אליהם. היום אני מבינה את שפת הגוף המקומית טוב יותר, יודעת איך לדבר איתם במקום שהם מרגישים "בטוחים" בו, כי בישראל הכניסה לפרטיות היא מאוד מהירה. פה ממש לא!!! ולישראלי זה לא פשוט להשאר ב-Small talk יותר מידי זמן.

הלבד היה לי מאוד מאוד מאוד מאוד קשה. נקודת המפנה היתה - הפורום הזה

ולכן הפורום הזה כל כך חשוב לי. לא הכרתי את המדיה החברתית לפני כן. פתאום מצאתי אנשים כמוני, שיודעים על מה אני מדברת, מה אני חווה ויכולים לעזור, אפילו עם זה ברמה הורטואלית בלבד. כמו כן התחלתי להתנדב בתוך הקהילה ולהיות בקשר עם אנשים מקומיים. לצאת מאיזור הנוחות שלי. זה מאוד תרם לביטחון שלי ולהרגשת השייכות למקום.

שמתי לב שמהגרים מרגישים נוח אחד עם השני, יש לנו מכנה משותף גבוהה. לרוב אנשי החבורה שנשארים אחרי ביה"ס יש קשר להגירה (או שהם בעצמם מהגרים או אחד מבני הזוג מהגר). גם לשתות קפה אנחנו הולכים למקום של איטלקי, בשביל לתמוך במהגרים

טוב אולי לא רק בגלל זה, אולי זה בגלל הקפה המעולה והחיוך המקסים שלו

סליחה על החפירה

 

[mumfor4]

נירית את ממש מקסימה

אני לא מבינה איך לא האדימו אותך בפורום הזה שרואים כמה הוא קרוב לליבך .
לענייני , אני ממש מבינה מה זה להיות שקופה
ברילוקיישן הראשון שלנו הרגשתי שקופה וגם אילמת .
לא ידעתי לדבר את השפה , הכול היה חדש לי ונאלצתי להיות המבוגר האחראי כי בעלי לא היה בסביבה
לכן הייתי מאוד בודדה ,שקופה ואילמת .
החברים היחידה והנחמה היחידה שמצאתי היו בבית חב״ד , ממש הרגשתי שם הרגשת אושר , ללא ספק שנה קשה לי ולילדים שלנו .
ברילוקיישן הנוכחי , אני כבר לא אילמת , מטבעי אני אדם חברתי ופתוח , מאוד התחברתי לאמהות בבית הספר , רובן באמת זרות אך יש לי כמה חברות מקומיות .
אנחנו יוצאות לבית הקפה היווני המצויין ונפגשות לארוחת ערב נשים אחת לכמה זמן .
אני מנויה במרכז הקהילתי , בספרייה ולאט לאט אני רואה שאני מכירה יותר ויותר אנשים .
הילדים שלי חזק בפליי דייט יש כאן ילדים כול הזמן והם גם מוזמנים .
לעומת הרילו הראשון , כאן ממש טוב לי .

 

[ניריתסקוטלנד]

אני אדומה בגללך. האמת שהציעו ולא רציתי.

כששאלתי מה זה הניקים בצבע אדום, נאמר לי שאלה אנשים עם ערך מוסך רלוונטי לתחום הפורום, ומאז אני מתיחסת לזה כזה. דהיינו מדובר באנשי מקצוע בתחום הרלוונטי לפורום. אני לא כזאת

לא רוצה לבלבל אף אחד ולא צריכה הגדרות בשביל לעשות

את הרילוקישיין הראשון עשיתם בגרמניה, נכון?

 

[mumfor4]

טוב , על זה יש לנו וויכוח

לדעתי האישית יש לך ערך מוסף .
כן , הרילוקיישן הראשון היה לגרמניה את זוכרת נכון

 

[Mottek]

מסכימה עם mum!

נירית, את מקסימה, רגישה ומאוד צנועה ותמיד כיף לקרוא אותך. יש לך המון מה להוסיף. אל תמעיטי בערך עצמך.

 

[noaronen1]

גם מנהלת הפורום מסכימה עם mumfor4

לא צריך להיות איש מקצוע כדי להיום אדום.
אדום הוא מישהו שיכול לתרום מניסיונו האישי, לתת כי הוא רוצה בעיקר כי אכפת לו מהאנשים שנמצאים בפורום, וגם לענות לאנשים בצורה נעימה. ואת בהחלט מראה את זה בכל רמ"ח איברייך.
אני חושבת שהפורום אמר את דברו, אבל הכדור אצלך - ברגע שתרצי את מייד מצטרפת לאוהדי הפועל

 

[ניריתסקוטלנד]

תודה רבה רבה, אבל אני ישאר עם השחור

 

[carlimi]

Red is the new Black

 

[ניריתסקוטלנד]

 

[topgear2]

חייבת לציין שגם אני ממש מסכימה

אני לא קבועה בפורום אבל לאחרונה קוראת כאן די הרבה והתרומה שלך כאן ממש ניכרת
הפינות והשרשורים שאת פותחת קולעים בול לכל השאלות שיש להורים בחול
אני נהנית לקרוא את מה שאת כותבת !

 

[ניריתסקוטלנד]

 

[forglemmigej]

היות שהגעתי מהג'ונגל הכל היה לי זר ומוזר

אבל ברצינות, רובנו מגיעים מעולם תרבותי זהה כמעט למקום החדש , אני יכולה להעיד על מעבר אירופאי אין לי מושג מה קורה באמריקה או יבשות אחרות , יש לי חברים מקומיים אבל לא הרבה כמו בארץ אני גם טיפוס די סוליסט כך שאני לא צריכה להיות עם חבר'ה כל הזמן, כל הענין הזה של החבר'ה די העיק עלי בישראל, לא מזמן חברה שלי גם בפייס וגם ב-IRL נסעה לחרמון וכמובן כל דבר מתעדים היום אבל לא מתעדים את המקום שהולכים אליו אלא את עצמך כי אתה האישיו

אוקצור כל מקום שהיא והחברה שכולם נסעו ברכבים שלהם כאילו אין בעיה של זיהום אויר בעולם עצרו ישר העלו תמונות לפייס , הם אפילו לא כתבו איפה זה העיקר שיראו שהם נסעו לפילד דיי, מה שפתאום התחוור לי ההנאה בארץ תמיד צריכה להיות במאסות כבדות כמו אותם טיולי עדר למזרח או לדרון אמריקה תמיד בחברה..אז זהו פתאום הבנתי פה שאפשר להנות במנות קטנות ועם מעט אנשים וההנאות הם כל כך פשוטות: לשבת בערב בדשא ליד הבית (כמו שאני יושבת עכשו עם הלאפ על ברכי) לשמוע ציוצים אחרונים של ציפורים *מה הן באמת אומרות אחת לשניה*, לשבת ליד אגם או פיורד ולראות את אדוות הגלים , לשתות בירה ביחד עם שכן , אלו דברים כל כך קטנים קוראים לזה בדנית hygge ואין לזה ממש תרגום זה פשוט לתפוס את ההנאה של הרגע, למדתי פה להרגע פשוט להרגע .
בקשר להזמנות לבתים זה שוב הבדל מאד משמעותי מהארץ כמעט ולא מזמינים אלא בארועים מיוחדים ביותר, אנשים רוצים לבלות בחיק המשפחה אחרי העבודה, בסופי שבוע וחגים ולא להיות עסוק עם אירוח, ככה גם אני למדתי לפעמים מזמינה לפעמים מוזמנת לפעמים סתם עוצרת בשביל לשוחח אבל הפרטיות היא מעל הכל.
הבדלי התרבות שפגשתי הם היחס פה למשפחת המלוכה. נראה לי מאד מגוחך אבל היות שזה חלק מהתרבות המקומית אני לא מעירה כלום , ככה זה פה מאות בשנים אז אני מבינה את היחס האוהד מה גם שהמלכה הינה טיפוס נעים ולא נדחף. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל ההרגשה שחשים שאתה חלק מהמקום שמחייכים אליך ואתה לא מרגיש זר ומנוכר זה מה שקובע.
לא פגשתי שום הבדלי תרבויות משמעותיים בעיקר כי העולם שהגעתי ממנו הוא ליברלי מערבי ואין ממש הבדלים גדולים בין התרבות הנוצרית והיהודית רובם פה סופר חילוניים זה מה שעשה לי טוב כל כך שום דבר לא נכפה להיות מאמין זה בינך ובין ההוא למעלה שום דבר לא צריך להחצין, לא ביגוד , לא הליכה לאיזה מקום להתפלל (כאמור רוב האנשים מתפללים בבית אם בכלל) , החגים זה לא כפיה אין אטרף של בישולים מסורתיים ומוכרחים להיות עם המשפחה המורחבת זה בעיקר יום מנוחה, הרדיו או הטלויזיה לא משדרים משהו מיוחד , האמת אין לי ממש מושג אני כמעט לא צופה בטלויזיה וגם לא שומעת רדיו.
טוב יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל פעם אחרת זה יתחיל להעיק רציתי רק לציין שהגירה חייבים לתכנן בצורה מוקפדת ביותר אין שום מצב לזרימה ולצפות שיהיה בסדר , חייבים להגיע עם סכומים רציניים לשנים הראשונות כדי לא ליפול להבין שלוקח זמן ללמוד קודים ולא להתעצבן אם לא מבינים מיד אף אחד לא נמצא במבחן.

 

[Mottek]

בשבילי הבדלי התרבות לא היו משמעותיים

במיוחד. מכיוון שהורי ואני הגענו מקנדה, הרבה מהערכים האמריקאים כבר הוטמעו בי, כך שלעבור לכאן לא היה שוק תרבותי גדול.
מה שכן זכור לי כשוק היה הביקור הראשון למכולת. המבחר היה פשוט עצום. כשעזבתי את הארץ בשנות ה90 לא היה שום מבחר, נאמר בגבינות. היה סטראוס ותנובה ואולי גם טנא נגה, וסקי וזהו. פתאום היה קיר שלם של גבינות בשלל צבעים ומארזים. ממש יצאו לי העיניים! גם הגדלים של הכל, הגדלים של החניה בחניונים, מולים, חנויות, הרוחב של הכבישים...
מה שהיה לי הכי קשה במעבר לארה"ב זה שבהתחלה לא היה לי רישיון נהיגה ולא גרתי ליד תחבורה ציבורית זמינה. בנוסף גם לא היה לי אישור עבודה אז לא יכולתי לעבוד. יצא שהייתי מאוד תלויה בבעלי לכל דבר וזה היה לא בריא לי ולקשר בינינו. בסופו של דבר אחרי שנה נוראית עזבנו את קונקטיקט ועברנו למסטסוצ'סטס ושם הכל התחיל להסתדר וקיבלתי רשיון וגם עבודה.
יש לנו חברים מקומיים, וגם יחסים טובים מאוד עם השכנים. לפעמים אנחנו קופצים אליהם או הם אלינו (בעיקר בשביל לחלוק דברי מאפה), אבל הרבה פעמים פשוט מסתפקים בלדבר בגינה. גם אני וגם בעלי לא טיפוסים מאוד חברותיים ונוטים להתבודד. הייתי רוצה לשנות את זה, אבל זה קשה לי. מאוד. אבל טוב לי כי מניחים לי לעשות את מה שאני רוצה, ואף אחד לא דוחף את האף שלו לעניינים לא לו.

 

[קוף מקליד]

השינוי החברתי והשנה הראשונה

נירית, שאלה מעולה כרגיל, ומצטרפת למחמאות. נראה לי שאת כבר מסמיקה אז הצלחנו להאדים אותך בלי אמצעים טכניים...

החברים המקומיים היו נקודת המפנה שלי כאן. עד שנעשו לי חברים מקומיים הרגשתי כמו מהגרת בגטו ישראלי, זאת היתה הרגשה נוראית של ניתוק ובדיוק ההיפך ממה שרציתי כשעזבנו את ישראל. באיזשהו מקום, השאיפה שלי היתה להתחבר עם המקומיים הרגשתי כמין סמן להשתלבות שלי. נשמע קצת דבילי, לא?

בכל מקרה, נקודת המפנה המשמעותית היתה הכניסה שלי לעשייה המקומית. זה לקח בערך שנה עד שיכולתי לצאת מהקונכייה, אבל מרגע שהחלטתי שזאת המטרה שלי, די מהר יצרתי רשת קשרים עם אנשים שקשורים לתחומי העניין שלי, התחלתי להתנדב ולהיות פעילה בקהילה ודרך זה גם השגתי עבודה, שאמנם לא תורמת המון לפרנסה שלנו אבל היא נורא משמעותית לי כדרך להיות חלק מארגון שקרוב ללבי. זאת היתה החלטה מאוד מודעת לצאת למרחב הציבורי. עכשיו אנחנו חיים בקהילה שיתופית בקואופרטיב דיור ומרגישים שותפים במשהו מאוד מקומי.

בשנה הראשונה גם אני הרגשתי שקופה בחצר בית הספר, בדיוק כמו שתיארתן. למעשה דווקא היו אנשים שאמרו לי שלום ברחוב מאוד בלבביות, אבל זה נגמר תמיד בזה. הרגשתי שלכל האמהות המקומיות יש המון במשותף ושאני לא יודעת איך להיכנס לשיחה הזאת. גם ככה אני די בישנית וקשה לי להתחיל בסמול טוק ולדעתי גם בישראל בטח היה לי קשה להתיידד עם אמהות ליד השער, זאת סיטואציה לא פשוטה בשבילי. למזלי בביה"ס של הגדול הייתי מורה אז לא הייתי צריכה להציג את עצמי וממילא המון אנשים רצו לדבר איתי...

מאוד עוזר שיש ילדים. קל יותר לארגן פגישה "בשביל הילדים", זה שובר קרח. לרוב החברים המקומיים הטובים שלנו יש ילדים בגיל של הקטנה פחות או יותר, ולרוב אנחנו הולכים אליהם ביחד עם שאר המשפחה. עם הזמן הגענו למצב שאנחנו פשוט נפגשים לבד - אני לבית להיפגש עם האמא, ובן הזוג שלי יוצא לארוחות צהריים עם האבא..

גם לי קל יותר עם מהגרים אחרים והרבה מהחברים הקרובים שלנו קשורים להגירה, כמו שאמרת - או מהגרים בעצמם, או שאחד מבני הזוג מהגר או בן מהגרים, או עובדים עם מהגרים (נגיד, מורים לאנגלית או עובדים במגזר הפליטים שבו אני עובדת). גם בביה"ס יותר קל לי לתקשר עם אמהות מהגרות.

בנוגע להבדלי תרבויות: אנשים פה לא אומרים מה שהם חושבים, הכל נורא מרומז. יצא שגם כשלא היה שום סאבטקסט, הייתי נורא חסרת ביטחון. אבל ככל שמכירים אנשים יותר ועושים איתם יותר דברים, לומדים גם להתגבר על הבדלי התרבויות. פגשתי פה אנשים מהמון תרבויות, לא רק התרבות הבריטית. היה לי קצת קשה עם הנוקשות בחינוך של ילדים אפריקאים, עם השוביניזם של האבא במשפחה פקיסטנית (דווקא כי הוא איש ממש מהמם משאר הבחינות, זה בא לי בהפתעה), עם האיפוק והנימוס של הבריטים מהמעמד הבינוני ובאופן כללי עם הבדלי המעמדות החריפים שיש כאן. זה פשוט לא ייאמן איזה הבדל. וגם קשה לי להודות בזה, אבל אני מגיעה מרקע של מעמד בינוני ובן הזוג שלי מאוד "מעמד העובדים". מאז שהגענו לכאן, אמנם רוב החברים שלי הם גם כאן בני המעמד הבינוני, אבל יש לי כמה וכמה חברים טובים וקרובים מרקע שלא היה יוצא לי להכיר בישראל. זה פותח את הראש.

סליחה על התשובה הארוכה. כרגיל את נוגעת בנקודות חשובות כל כך.

 

[forglemmigej]

שימו שלושה אנגלים באי בודד

ובתוך שעה הם ימציאו שיטת מעמדות זה כמו שני יהודים באי עם שלושה בתי כנסת

לי נראה שכל שיטת המעמדות היא דרך להקטין אחרים ולהראות כמה אני שווה ,כמו שיש ישראלים שנמצאים במקום מסוים חמש דקות וישר יודעים שהחדשים לא יצליחו להשתלב מבחינה כלכלית או תרבותית בגלל שהם היו ראשונים

ולא נתחיל אפילו עם המערכון של לול :אינעל דין בבור אילי ג'בהום..אגב התרגום של המשפט אומר לעזאזאל האוניה שהביאה אותם.
זוהי תופעה כללית בכל מקום שיש כאלו שחושבים שהם שווים יותר אפילו במדינות סקנדינביה כל אחת בטוחה שהשמש זורחת רק אצלם , הדנים בטוחים שהשבדים מוזרים, הנורבגים פרימיטיבים, האיסלנדים לא בשלים ופינלנד בכלל לא נחשבת לחלק מהברית הנורדית , השבדים בטוחים שאיקאה היא מרכז העולם למרות שהחברה בכלל רשומה במקום אחר אין בה שום דבר שבדי , גם סאאב וולוו נקנו על ידי הסינים והרבה אנשי עסקים כבדים ביותר שמים את הכספים שלהם בכל מיני קרנות ללא מטרות רווח או איך שקוראים להעלמת מס הכשרה הזו וחלקם חיים עלאק 180 יום במקום אחר כדי שמרכז חייהם לא יהיה בשבדיה כדי להמנע מתשלום מס, כולם משחקים אותה נאורים ושיויוניים אבל זהו רק מעטה , בדיוק היה סיפור על שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בבתי ספר רגילים קוראים לזה inclusion אין לי מושג מה התרגום המקצועי בעברית והרבה הורים לילדים רגילים הוציאו אותם מבתי הספר האלו לפרטיים כי זה יפגע בנפשם העדינה של הילדים

קיצר כל חברה חושבת שהיא נבחרת ומיוחדת ואין מקום לאנשים חדשים ממקומות אחרים , זה שאנחנו הישראלים יותר בוטים בתגובות לא אומר שזה לא קיים במקומות אחרים, בחברות חדשות יחסית כמו באמריקה , אוסטרליה, קנדה , ישראל אנשים במפורש באו לבנות חברה חדשה וחסרת מעמדות יענו להמציא את עצמך מחדש אבל האיפיון הבסיסי של בני אדם שרבים מהם חושבים שהם יותר טובים מאחרים עדיין טבוע ושום חברה חדשה לא תשנה זאת.

 

[פרפרי אהבה]

עוד לא הגענו לשם (אבל התקדמנו ויש חוזה חתום!)

אבל מניחה שאני אתחבר בקלות עם אנשים כי יש לי אופי מאוד מאוד חברותי.
האמת שדואגת קצת לבעלי כי הוא די אנטי חברתי...

 

[ניריתסקוטלנד]

חוזה חתום זאת סיבה למסיבה

 

[noaronen1]

אחלה נושא

האם יש לכם חברים מקומיים? האם אתם מוזמנים לבית שלהם והם לשלכם? האם הקשר שלכם איתם קשור בילדים?
יש לנו חברים מקומיים. דרך הילדים והשכנים. השכנה ואני נפגשות להליכות כדי להזיז את הגוף.
אני מרגישה שדווקא בניו יורק הזמינו פחות, בדרך כלל נפגשנו בחוץ. זה לא שאף פעם לא הזמינו אבל בדירת 2 חדרים להיות 2 משפחות זה אינטנסיבי. אז מעדיפים להיפגש בפארק או... ולאכול אחר כך איפשהו, או להביא אוכל מהבית. כאן אנשים יעדיפו לא לנהוג ולהזמין אליהם.
רוב החברויות נוצרו סביב הילדים. בתחילה גם היה לי יותר קל להתחבר בניו יורק ליהודים האמריקאיים, אחר כך זה גם זז הצידה והתחברתי עם מי שבא לי.

איזה הבדלי תרבויות פגשתם, ומה עשיתם בשביל להתגבר עליהם?
אני חושבת שבעיקר בהתחלה היה להבין איך דברים עובדים - שהאמהות יהיו בפליידייט ולא ישאירו ילד בן שנתיים וחצי לבד גם לשעה, הבנתי שנפגשים אחרי הגן, ולא הולכים הביתה ונפגשים ב-4. הבנתי ש- dinner זה ב-6 ואין מצב להזמין אנשים אלינו לשעה הזו.
דבר נוסף כשמארחים - שאנחנו מגישים המון אוכל, שלפעמים גורם לאנשים מתרבויות אחרות להיות קצת בהלם, ומהצד השני כשהזמינו אותנו ושמו שנים מאכלים לארוחת בוקר, זה לא שלא יודעים לארח , או שהם קמצנים - זה פשוט שאנחנו במזרח התיכון שמים המון אוכל כשאנחנו מארחים ולהפתעתי יש אנשים שממש נבוכים מזה.
ולמדתי שצריך סבלנות. המון סבלנות.

איך התמודדתם או אתם מתמודדים עם הלבד, רחוק מכל מה ומי שמוכר לנו?
אני חושבת שבהתחלה כדי להזיז את תחושת הלבד התחברתי עם כל מי שרצה את חברתי, בהמשך שהלבד זז הצידה חזרתי לבחור מי אני רוצה שיהיה בחברתי והפסקתי להרגיש "לא נעים".

מה גרם או מתי הרגשתם שחל אצלכם שינוי בתחום החברתי במדינה בה אתם נמצאים?
האמת... לא יודעת, לוקח זמן להבין את הקודים, ולהשתחרר ולא לחשוב שכל מה שאנחנו עושים גורם לאנשים אחרים להיות/לא להיות איתנו. עודף המודעות לגבי ההתנהגות שלי זז הצידה. דבר נוסף היה שהרגשתי שעם הרבה אנשים החברות היא סביב הילדים. להם יש חברים רבים מהקולג', משפחה... ואני פה כרגע כי הילד שלהם מסתדר עם הילד שלי... יום אחד קמתי בבוקר והבנתי שדי! אני לא מנסה להחזיק בכוח קשרים ומתחילה לבחור את האנשים שאני רוצה להיות איתם והם רוצים להיות איתי ללא קשר לילדיי. שחררתי את ה"לחץ" של להיות לבד. זו היתה ממש בחירה מודעת. ואז הכל השתנה עבורי.

 

[noaronen1]

עשיתי גזור ושכחתי להדביק אז מוסיפה ש...

בהחלט יותר קל לי להתחבר משום מה עם אנשים שהם לא מקומיים. לא יודעת למה, יש כנראה משהו יותר נכון להתחבר כי הם עברו את מה שאנחנו עברנו, אולי כי יש להם יותר צורך להתחבר, ואולי כי כשאתה עובר מדינה אתה מבין שאם לא תיזום קשרים לא יהיו ואתה יותר פתוח לעשות את זה...
אין לי ממש תשובה, אבל יותר קל וזורם לי לי איתם...