מה בפינה חלום מול מציאות

[ניריתסקוטלנד1]

מה בפינה

חלום מול מציאות

יש לנו כמה אנשים חדשים בפורום, אנשים לפני רילוקיישן, וחשבתי שיהיה מתאים ל"דבר" על החלום מול המציאות.
אז החלטתנו לעשות רילוקיישן, ודמיינו לעצמנו איך זה יהיה, והתכוננו לקשיים וציפינו לכייף ובפועל – דברים לא בהכרח קורים כמו שאנחנו מצפים או רוצים, לפעמים לטוב ולפעמים לרע.
איזה קשיים ודברים טובים צפיתם לרילוקיישן ובפועל זה היה שונה?

האם היו דברים שחשבתם שכך וכך יהיה/תתנהגו/תעשו וכד' והם לא היו כך? ספרו.

האם הפתעתם את עצמכם ברילוקיישן? עשיתם דברים שלא חלמתם שתעשו, תרגישו או תפעלו?

איזה דברים לקחתם איתכם כי חשבתם שזה מאוד חשוב/שימושי/יתאים, ובפועל זה לא כך? מה הצטערתם שלא לקחתם?

וכרגיל, תרגישו חופשי לעלות פה כל מה שתחת הנושא הזה.

 

[פרפרי אהבה]

האמת שאצלי הרילוקיישן עשה שינוי לטובה

מניחה שאתם זוכרים כמה הייתי באנטי וכמה המעבר הזה היה לי קשה מבחינה רגשית. מאוד פחדתי מהצעד הזה ואחרי שנים של סירוב- החלטתי לתת לזה צ'אנס.
מודה שבהתחלה התייחסתי לזה בתור שנתיים וזהו- חוזרים הבייתה.נקודה.
&nbsp
עכשיו - ברור לי שבנתיים אנחנו נשארים יותר מהשנתיים האלה כי המעבר לפה כל כך תרם לי מבחינה אישית. אני מרגישה שעברתי עוד תהליך של התבגרות, למדתי איך להתמודד עם דברים (בירוקרטיה

), כבר לא מפחדת אלא מעיזה ועושה דברים שבעבר הייתי חוששת לעשות...
&nbsp
אני חושבת שפתאום גיליתי את בעלי מחדש בזכות המרחק מהמשפחות והחברים כי הייתה לנו האפשרות לסמוך רק אחד על השני ופתאום הבחור מגיע בשעות סבירות בהחלט ואנחנו עושים דברים ביחד, מטיילים, הולכים למוזיאונים, הצגות וכו'... זה לא רק עבודה עבודה עבודה

.
&nbsp
אבל מצד שני, זה ניתק אותי מהחלום של פתיחת גן (וזה חלום שלא אוותר עליו- אפתח פה או בארץ) ופתאום מצאתי את עצמי בשלב חיפוש העבודה במקום מאוד רגיש ועדין, שלא לדבר על מלחיץ כי בארץ התקבלתי לכל עבודה שרציתי, ממש יכולתי לבחור ופה זה ממש הלחיץ אותי כי היה לי חשוב לעבוד במסגרת שהיא ישראלית או לפחות יהודית, כי לא מרגישה מוכנה ללמד באנגלית עדיין.

 

[ניריתסקוטלנד1]

עונה

בארץ עבדתי והבת שלי היתה בגן. חשבתי שזה יהיה נפלא להיות איתה 24/7, ללמד אותה דברים חדשים, לטייל ולשחק יחד. היא היתה אז בת שנתיים וכלום. חלום. בפועל, זה היה לי מאוד מאוד קשה. הייתי צריכה Me time ולקח לי המון זמן להבין את זה. בנוסף, שתינו היינו צריכות שיגרה, וגם את זה לקח לי זמן להבין.

ההגירה נתנה לי את החופש להגדיר המון דברים מחדש, בלי כל מיני אילוצים שהיו בארץ כמו משפחה, חברים וכל מיני פעילויות שהיו חלק מחיי היומיום באוטומט, בלי לבדוק אם זה מתאים או לא, ככה זה היה ונשאר.

מה שארזתי לקחת איתנו, ותמיד הצחיק אותי, זה וילון קליל עם רקמה. וילון שמתאים מאוד לארץ, שמטרתו לקשט את החלון. אבל כאן, לוילון יש עוד תפקידים, הוא צריך גם לחסום את האור כי יש אור עד מאוחר מאוד ולחסום את הקור בחורף.
לעומת זאת, לא לקחתי מספיק דברים לחגים הישראלים, ואין כאן קהילה יהודית ובטח לא חנויות שמוכרות דברים כמו דגלי ישראל, נרות חנוכה וכד'.

 

[carlimi]

מנסה לענות

האמת שאני מגדירה את עצמי כאחת שמכירה את עצמה די טוב, ולכן אין יותר מידי הפתעות דרמטיות.
עשינו הכנה מאוד ארוכה ויסודית לפני שהגענו, ושנינו הכרנו את ארה"ב לפני, אני גם גרתי כאן תקופה כך ששנינו הכרנו קצת כבר קודם את ארה"ב. אני יודעת שלא לכולם זה מתאפשר, אבל לנו זה כן, ולכן לא היינו מופתעים כמעט מכלום, כי חילקנו ביננו את "העבודה" וכל אחד עשה כמעט דוקטורט בחלק שלו, ובאנו מאוד מוכנים.
מה שכן, הקושי עם הילדים זה משהו שלא ניתן לצפות לו, וקשה מאוד להתכונן אליו. אני אמא מאוד מאושרת היום כשכולם התאקלמו בצורה מעולה הן מבחינת האנגלית, הן מבחינה לימודית, והן מבחינה חברתית - זה ממש נחת

.
&nbsp
תכננתי לעשות עם עצמי כל מיני דברים, ודאגתי סוף סוף לעשות את קורס הסריגה שכלכך רציתי, מספר חודשים לפני הנסיעה.
מה שכן, לא דמיינתי ולא חלמתי (וגם בעלי לא ..חח) שאני אגיע לאן שהגעתי, ביחסית מעט זמן - עסק עצמאי די מצליח!
נכון שאני עוד לא מרוויחה כמו שהייתי רוצה, אבל התחלתי ממש מאפס, איזה אפס?! מינוס ....
אז כן, לפחות מהבחינה שלי, אישית, אני ממש מרגישה שאני מגשימה חלום.
&nbsp
מכיוון שהוצאות המעבר היו עלינו, חסכנו מאוד בדברים ששלחנו/לקחנו איתנו, ולכן אין כמעט דברים שהצטערנו שלקחנו.
את אחת הגיטרות של בעלי הבאתי מישראל לפני שנה וחצי. ומה שאני עדיין מצטערת לפעמים שלא נמצא איתנו הם אלבומי תמונות, ואלבום החתונה שלנו.
&nbsp
ויש דבר אחד שאולי כן הפתיע אותי קצת, והוא חוסר הגעגועים לאנשים ולישראל. היה לי משבר אחד אחרי כחצי שנה בערך, ואז קניתי כרטיסים לביקור בישראל, שלי ושל שני הגדולים. היה סה"כ כיף בביקור, למרות שלא היה לי קל, והיו אפילו כמה רגשות מעורבים לגבי ההישארות שלנו בארה"ב, אבל הם עברו די מהר אחרי החזרה לכאן, ומאז לא ממש חזרו. לפעמים אני רואה ושומעת אחרים מדברים על הגעגועים, וחייבת להגיד שזה די זר לי. מוזר.

 

[ניריתסקוטלנד1]

מדהימה את, אני עוד זוכרת כמה היית בפורום לפני המעבר שלכם.

אני מביאה איתי אלבומים בכל ביקור בארץ

 

[carlimi]

נכון

אבל גם בעלי שרץ בפורומים. פשוט אני חושבת שזה היה צעד מאוד נכון מבחינתנו, לחלק ביננו את העבודה, גם לפי מה שכל אחד טוב בו, וכך גם השני לא צריך לסבול לעשות דברים שהוא שונא ...חחח בדיעבד זה ממש עבד מצויין.

 

[rona73]

לא רילוקשיין,הגירה

בארץ היתי עובדת המון שעות.גרתי עם בן זוג וגרנו בת"א....
כשבן הזוג הציע לי לעבור איתו לבולגריה,לא ממש הכרתי את בולגריה(תמיד התבלבלתי עם הונגריה

).
החלטנו לנסוע פעם ראשונה לראות את סופיה בחורף.אני זוכרת שהיה קר,והיה כיף.הכרתי כמה חברים שלו.
את המעבר עצמו עשיתי לבד,ז"א בן הזוג עבר ראשון ואני אחריו .קנינו בית והוא אירגן אותו לבואי.
כשעברתי היתי רווקה ככה שלקחתי איתי בעיקר בגדים כמה זיכרונות וזהו.

חשוב לדעתי ללמוד את השפה.זה הדבר הראשון שעשיתי.למרות שעשיתי רק קורס אחד ואח"כ התחתנו.שלושה חודשים אחרי החתונה נכנסתי להריון..תאומים.
אני אישית בהתחלת דרכי רציתי להמשיך להיות בסביבת ישראלים או עבודה שקשורה עם ישראלים ועוד.מהר מאוד נוכחתי לדעת שיותר טוב לא.

השנה הראשונה היתה קשה מאוד,לא הכרתי אף אחד והיתי עם שני תינוקות לבד(חוץ מהאיש).
אני יכולה להגיד שכל שנה היה שיפור במשהו,שפה,חברים ,ילדים ועוד.
השנה ,11 שנים אח"כ מרגישה סיפוק אדיר בעבודה.התקדמתי ברמות שלא חלמתי בכלל.טוב לי מאוד פה ואין לי כוונות לחזור לארץ.הילדים בבית הספר היהודי.וחשוב להדגיש שבולגריה רק שעתיים וחצי טיסה מהארץ.

מזג אויר- יש כאן 4 עונות.חורף קר מאוד(בקנדה יותר קר) וקיץ יחסית חם מגיעה לשלושים מעלות.

התחלתי לעבוד בבית הספר היהודי בסופיה,שכיום אני ממשיכה לעבדות .אין לי ממש קשר עם ישראלים .הרבה יותר קשר יש לי עם הקהילה היהודית וזוגות מעורבים ישראל -בולגריה.

הילדים היו בגן רגיל ולא ממש חגגנו את החגים הישראלים,אולי רק ראש השנה ופסח ארוחה משפחתית .כן היה סנטה שהגיע וחילק מתנות וגם פיית השניים.היום הילדים שלי יודעים שאין סנטה ואין פיית שיניים ואנחנו חוגגים כמעט את כל החגים.הם גם מכירים אותם מהבית ספר.

 

[forglemmigej]

הגירה is הגירה

מי שלא מוכן לדרך קשה ומפרכת מלאת תסכולים ופיתולים שלא יצא לדרך בכלל , זה כמו איזה ידיד פייסבוקי שלי שמתלונן על פגישה במציאות עם נשים לעומת פלירטוטים דיגיטאלים.
אני הדבר היחידי שהשתנה אצלי הוא שנעשיתי הרבה הרבה הרבה יותר רגועה ולא חושבת שכולם נגדי כל הזמן ,החיים בארץ עושים את האדם נוירוטי ופרנואידי ברמות גבוהות , למדתי לדבר בקול שקט , להקשיב עד סוף המשפט לכבד דעה למרות שהיא ב180 שונה משלי כי כל אדם זכאי לדעתו ושלי ממש לא יותר נחשבת, נהפכתי לפחות צינית , למדתי לתת אמון בבני אדם והכי חשוב היום זה שחר של יום חדש כי עפה ראשת הממשלה הלה תורנינג שמידט לטובת גוש כחול *ימיני בתרגום לעברית* ומפלגת העם dansk folkeparti שזה משהו בסגנון בנט, מירי רגב וזאב אלקין בצורה יותר מזוקקת היא המפלגה השניה בגודלה , הדנים כנראה גם פחדו מהמצביעים הערבים שנעים בכמויות אדירות אל הקלפי.עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים.

 

[shuttles3]

חלום? אנחנו לא נוטים לחלום

אנחנו נוטים לאסוף מידע, לבחור מטרות וללכת לעברן.
תיכננתי לכתוב כאן הרבה מילים חכמות, אבל התחלתי ומחקתי. איך אני יכולה לנתח את הדרך הקשה שעברנו, שאנחנו עדיין עוברים ושעוד נלך בה כאשר כל שנה היא כל כך שונה מהשנה שקדמה לה? עזבנו את ישראל לפני 6 שנים ומאז נרכש תואר שני, עברנו 3 פרובינציות בקנדה, כ-6 כתובות, קנינו דירה וקנינו בית, אני החלפתי 3 עבודות, בעלי - 4, ילדנו ילדון מקסים... מבחינתי, המון חוויות בשביל 6 שנים בסך הכל. ואנחנו בכלל שונאים שינויים... חיים מבוגרים הם לא משהו קל או משהו שהולך ונעשה יותר קל, נהפוך הוא. אלה המילים החכמות ביותר (והמקוריות משהו) שאני יכולה לכתוב. זה לא משנה באיזו פינה או באילו פינות בעולם מעבירים אותם.
&nbsp
הפתעתי את עצמי בכמה מישורים. ראשית, חשבתי שאעריך את עצמי הרבה פחות. ואילו אני מעריכה את עצמי הרבה יותר מאשר חשבתי. חשבתי שההורות תהיה לי קשה מאוד, ומי יודע האם היא בכלל תקרה. והנה, כמעט 3 שנים עברו, והולך די טוב בינתיים. חשבתי שלבעלי יהיה קל למצוא עבודה... הפתעה. ובמיוחד הפתעתי את עצמי בכך שלעולם לא חשבתי שאהיה כה זקוקה למילים חמות, למחמאות פה ושם ולמילות עידוד. לא מפנקים אותי באלה.

 

[ניריתסקוטלנד1]

ואוו, עברתם הרבה מאוד,

ועדין לא מצאתם את השלווה והנחלה. מאחלת לכם המון המון בהצלחה.

תודה על התשובה המקסימה.

 

[shuttles3]

תודה נירית

אני לא חושבת שאי פעם נמצא שלווה ונחלה. אבל יש לנו תקופות של שלווה - שגרה שקטה ומקסימה. לכן כשמגיעה תקופה כזו, אנחנו משתדלים להרגיש אותה, לא לזרז אותה ולהנות ממנה. הרי שברור שהיא תעבור. איש חכם אמר לפני הרבה מאוד שנים: "גם זה יעבור"

.

 

[ניריתסקוטלנד1]

גישה מאוד אמיצה ומענינת

 

[Et tu Brute]

איך אפשר לחיות בלי לחלום?

ברור שלא צריך לשגות בחלומות ולתת לחלומות לנהל את החיים, אבל קצת לחלום... לקוות, לדמיין את העתיד - איך אפשר בלי? לפעמים גם הצעד הכי רציונלי, שקול ומחושב מתחיל מאיזה חלום.

 

[shuttles3]

בעיניינו, לדמיין את העתיד - זה לא חלום, זה תכנון

יש לנו כמה מטרות גדולות ואנחנו צועדים לעברן, צעד צעד. כשצועדים לאט, מגיעים רחוק יותר, נכון?
&nbsp
בעינינו, "חלום" - זה משהו שלא ממש מתכננים איך להגיע אליו, לא ממש מתכוננים, אלא פשוט מחכים שהוא יפול עלינו. כך אנחנו מגדירים "חלומות". לזכות בלוטו - זה חלום (הרי שלמלא כרטיס - זה לא תכנון ועבודה, נכון? ואכן אנחנו לא עושים את זה), שיבנו כביש מהיר יחסית קרוב לבית, אבל לא קרוב מידי, ולא יהיו בו פקקים - זה חלום, שלום עולמי - זה חלום... עבודה מעניינת ומתגמלת בהתאם להישגים - זה לא חלום, זו מטרה. בית נעים וחמים - זה לא חלום, זו מטרה. זוגיות חזקה, טובה וארוכה - זה לא חלום, זו מטרה. וכו'. כך זה בעיניינו.
&nbsp
יש לנו כמה מטרות גדולות וגם כמה חלומות. ואנחנו צועדים צעד-צעד. ביחד.

 

[Et tu Brute]

טוב זה עניין של הגדרות

.

 

[shuttles3]

מסכימה איתכן. הרבה זה עניין של הגדרות

מה שחשוב הוא שהצוות המשפחתי יסכים על ההגדרות

.

 

[carlimi]

גם אני חשבתי בדיוק את אותו הדבר

כלכך אוהבת לחלום ...חחח
לשמחתי, החלום הכמעט הכי גדול שהיה לי עד היום, הצליח להתגשם (ועדיין) לאחר הגיענו לכאן.
אני חושבת שזה עניין של סמנטיקה, אבל אנחנו מתכוונים פחות או יותר לאותו הדבר

 

[טחינה עם דבש]

אני לא חלמתי, פשוט קפצתי למים

עברנו למלבורן לפני עשר שנים, בגלל הדוקטורט של הבעל.
&nbsp
לא חשבתי שנשתקע פה, אבל בפועל וברמה הרגשית התכוננתי למעבר כמו להגירה, ולא כמו למגורים זמניים.
ובאמת, זמן קצר אחרי שהגענו, הבנו שאנחנו רוצים להישאר, אולי לא לנצח, אבל ללא הגבלת זמן.
&nbsp
אני חשבתי שאני אעבוד במקצוע שלי, וזה היה אפשרי, אבל הרבה יותר קשה משחשבתי.
&nbsp
קצת הפתעתי את עצמי בכך שמעגל החברים שלנו מאוד התרחב, נהייתי יותר פתוחה, יוצרת קשר יותר בקלות.
מצד שני, חברות נפש קרובות כמו שהיו לי בארץ - היה הרבה יותר קשה למצוא.
אז הרווחתי קצת מצד אחד, והפסדתי קצת מהצד השני - דברים מתאזנים איכשהו.
&nbsp
לא חזיתי שאעשה "קריירה" כמתנדבת הנקה, אם כי זה לא הפתיע אותי - הנטייה היתה קיימת. אבל לפני חודשיים, כשזכיתי בתעודת הערכה מטעם האגודה האוסטרלית להנקה, על ההתנדבות שלי בקו החם, התפוצצתי מרוב גאווה. את זה באמת לא יכולתי לדמיין לעצמי

אנחנו לקחנו מינימום דברים, מה שהיה מוצלח באופן כללי, אבל על דבר אחד אני מצטערת - שלא לקחתי אתי פמוטים לשבת וחנוכיה מההורים שלי. לקח לי המון זמן להודות בעובדה שאני זקוקה להם, ועד כמה, ואז לארגן הבאה מהארץ.
אחרי שסבתא שלי נפטרה, אמא שלי שלחה לי אחת מהחנוכיות שלה וכן זוג פמוטים גדולים. הצבתי אותם על השידה בסלון, ומאותו רגע, התחלתי להרגיש "בבית" בביתי שלי, ברמה שלא היתה מוכרת לי קודם.
&nbsp

 

[ניריתסקוטלנד1]

איזה פוסט מרגש

תודה על השיתוף, את ממש אלופה.

 

[shuttles3]

מרגש לקרוא! כל הכבוד.