מה בפינה
זו לא תחרות

מה בפינה
זו לא תחרות

תחרות בין אנשים/ילדים יכולה להיות נפלאה, אם זה משהוא שתורם, אבל אני פוגשת יותר ויותר ילדים שלא יודעים להפסיד. אם הם לא מנצחים, הם בוכים, עצובים, מתעצבנים. אני חושבת שהפוסט הזה שם זרקאור חשוב להורים.
אתם מכירים את דפוס ההתנהגות הזה?

נלקח מאתר "ילדים זה לא צחוק"
https://www.yeladimze.com/זו-לא-תחרות/

"תחרות היא התמודדות בין שניים שתוצאותיה נתפסות כהפסד או ניצחון. כשניצחון בתחרות הופך למטרה בפני עצמה התחרות הופכת אין סופית. היא מובילה למתח, תסכול, כעס, חרדה, תוקפנות. ושנאה. ואפילו למלחמה.
ילדים, שהופכים אחר כך למבוגרים, מתחרים מי הראשון, מי תופס את המקום הכי טוב, החתיכה הכי גדולה, למי יש הכי הרבה בייבלידס, מי הכי חזק, הכי גיבור, הכי חכם, הכי צודק, הכי עשיר, הכי פופולרי, הכי מפורסם, ולמי יש הכי הרבה כבוד. אוי, כמה שזה שוחק. כמה שזה מתיש.
כשאנחנו מזהים תחרות אצל ילדינו ומזכירים להם שוב ושוב ש"זה לא תחרות..", אנחנו מנסים לעזור להם להמיר תחרות עם הזולת לתחרות עם עצמם. להחליף תחרות חיצונית וקונקרטית בתחרות פנימית וערכית. במקום להתרברב שהם יותר טובים ממישהו אחר, לנסות להיות מחר יותר טובים ממה שהם היו היום. כי כשאנחנו מונעים מהרצון לנצח את עצמנו במקום להביס את השני – זו אולי לא תחרות, אבל אנחנו ניצחנו."
 
כמו שכתבתי, אני פוגשת ילדים שלא יודעים להפסיד וכואב לי הלב

לבוני יש חבר שאם הוא לא ניצח, הוא היה פורץ בבכי, וזה היה עד לפני כשנה, הוא בן 11. אחותו גם לא מפסידה בכייף, ותמיד נותנת הסברים למה היא לא ניצחה. אני מכירה את האבא שלהם היטב. הוא מאוד תחרותי, ולמרות שלא ראיתי אותו משחק איתם, אין לי ספק שזה בא ממנו.

ב-Youth club יש ילד שמתעצבן על כל מיני דברים שלא קשורים, כשהוא מפסיד. היו לנו כבר כמה שיחות בנושא הזה, אבל הוא תמיד מוצא תרוצים למה הסיבה לעצבים היא לא ההפסד


כל כך כואב לי אליהם. לא נכון בעיני הצורך להיות מנצח. המשחק עצמו, ההשתתפות וכל האוירה הם הכייף. ובסופו של דבר, יש מנצח אחד או קבוצה אחת וזה לא כישלון של יחיד. חבל לי שהם מרגישים כל כך קשה בגלל הפסד.
 
אני חושבת שתחרות זה דבר בריא, אבל כמו כל דבר זה צריך להיות

במידה ואנחנו ההורים צריכים ללמד שלפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים ושחשוב להסתכל על הדרך שעשינו שהיא גם סוג של הצלחה וניצחון.
&nbsp
&nbsp
 
בואו נודה על האמת

אף אחד לא אוהב להפסיד.
רגשות כמו כעס ותסכול הם נורמליים ולגמרי טבעיים, כמובן שבעוצמה גדולה יותר אצל ילדים.
הבעיה היא לא שהם לא יודעים להפסיד אלא שלא קיבלו כלים מתאימים להתמודד עם התחושות שמלוות אותו, ולכן התגובות הפחות הולמות ופחות תואמות גיל.
חוץ מזה, זה לגמרי תלוי אופי, ולא תמיד קשור באופן ישיר להורה.
יכולה כמובן להעיד מנסיון אישי של 3 ילדים בעלי אופי שונה, שהתגובות וההתנהגות שלכם במצב של הפסד, שונה לחלוטין, ואגב השתנה והשתפר במהלך השנים, כך שיש לילד עוד תקווה
 

La Milagrosa

New member
אני מכירה לא מעט מבוגרים כאלה. בעיקר ישראלים

בישראל הספורט הלאומי הרי זה לשחק במשחק "למי יש יותר גדול".
מי מרויח יותר, וכמובן- מי מנהל הכי גדול ואומר להכי הרבה אנשים מה לעשות.
אולי זה בא מהצבא, אין לי מושג. אני לא יכולה לסבול את התכונה הזאת.
 
למעלה