טוב, אני רואה שלא נחסמתי. הנה תקציר.
חברים. זה המחיר הכבד ביותר (בעצם, המחיר היחיד) שאני משלמת על ההחלטה המבורכת שלי להגר לספרד, החלטה שהצילה את חיי ממש, ושבמבט לאחור היא היתה ההחלטה הכי חשובה והכי טובה שקיבלתי בחיים שלי. למרות המחיר הזה, הייתי עושה את זה שוב (רק הרבה יותר שנים קודם). גם בעלי- שהיגר לפה מארגנטינה- מרגיש בדיוק כמוני ונושא החברים הוא המחיר היחיד שהוא משלם על ההגירה (וגם הוא היה עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים, למרות המחיר).
ואחרי ההקדמה אני אפרט מה המחיר.
מי שמכיר אותך מגיל 5 או 15, מכיר אותך באמת.
זה לא שאין לי חברות פה בספרד, אבל הן לעולם לא יספקו לי את סוג החברויות שיש לי בחיפה.
כשאנחנו פוגשים אנשים בגיל שלושים או ארבעים, אנחנו יכולים להיות האנשים הכי ישרים ואמיתיים בעולם, אבל אנחנו עדיין נעשה איזושהי "קוסמטיקה" לפרטים שאנחנו מספרים כשאנחנו מציגים את עצמינו ומספרים מי אנחנו. הרי אי אפשר לסכם את כל החיים ולעבור על כל פרט ופרט, אז מטבע הדברים, כשאנחנו מסננים ובוחרים מה לספר, אנחנו לא נספר את הצדדים שאנחנו פחות גאים בהם (מה גם שיש הרבה דברים בעבר שלנו שאנחנו מדחיקים, ובעצמינו לא ממש זוכרים).
אבל מי שהיה איתך בגיל חמש או חמש עשרה כבר יודע מי אתה ממקור ראשון. אם הוא עדיין אוהב אותך, אז הוא אוהב אותך באמת.
חוץ מזה, מהגרים בד"כ זזים הרבה בשנים הראשונות עד שהם מתברגים במקום החדש. אז החברות שהיו לי בעיר שגרתי בה קודם, עכשיו כבר רחוקות ממני. החברה הכי טובה שלי פה פוטרה לפני שלוש שנים וחזרה לבילבאו - מאות ק"מ מפה- והחברה הכי טובה שהיתה לי באנדלוסיה, נשארה שם, וזה גם כמה מאות ק"מ רק לכיוון השני. כך שאין לנו ספונטניות של "בואי לקפה" וזה ממש חסר לי פה.
עוד חברה ספרדייה שהיתה הדבר הכי קרוב לחברת ילדות בשבילי, כי הכרתי אותה לפני כמעט עשרים וחמש שנה, עזבה לארה"ב, התגרשה וחזרה משם אחרי עשרים שנה בטקסס, והיא השתנתה שם ברמה כזאת שהיא ממש איכזבה אותי לאחרונה, ועתיד החברות שלנו די מעורפל. גם היא גרה 200 ק"מ מפה בכל מקרה.
לא מזמן הכרתי פה שתי נשים ישראליות בערך בגילי ובאמת יש איזה סוג של התקשרות שהיא מאד "ישראלית", גם אם אנחנו לא מכירות מישראל או מגיל חמש, אני מרגישה שהן מבינות טוב יותר מהספרדיות מי אני ומאיזו משפחה באתי, ואיזה מין טיפוס אני באופן כללי, כי ההקשר הרחב של הסביבה שבה גדלתי ושל כל מה שעיצב את האופי שלי, מוכר להן. אבל גם הן גרות מאתיים ק"מ מפה, לכל אחת מהן יש ילדים ועיסוקים של גילאי הארבעים, אז ספונטניות ממש אין.
כשאני יושבת בבקרים, או בשישי אחה"צ, לקפה בבר השכונתי מול הבית, ורואה איך השכנות הספרדיות מחברות שולחנות עם חברות שלהן שגדלו ביחד איתן (וגם הילדים שלהן כבר חברים), אני נשרפת מקנאה כי אני יושבת לבד. זה קורה לנו גם בזוג: בעלי ואני שותים משהו בשכונה, מסביב כל השכנים מחברים שולחנות עם חברים, ואנחנו לבד. זה חור בלב וזה מחיר כבד, גם אם הוא שווה את זה.
כשאני בחופש בחיפה, אני כל הזמן בבתי קפה, מוזמנת לאנשים הביתה, יוצאת, מבלה עם חברים. גם מי שבנעורים לא היו חברות קרובות שלי, עכשיו אנחנו כן. זה ההבדל.