מה בפינה נוסטלגיה

[ניריתסקוטלנד1]

מה בפינה

נוסטלגיה

חגי ישראל תמיד מחזירים אותי לתקופה אחרת; אם זה מילדותי ואם מהתקופה שחייתי בארץ. חנוכה הוא חג מאוד מיוחד בהקשר הזה מבחינתי והנושא שלנו היום יהיה נוסטלגיה.

מה הזכרון הכי מתוק מהילדות שלכם?
למה אתם הכי מתגעגים מהילדות?
האם אתם מקנאים בילדות של הילדים שלכם?
מה היתם רוצים לשתף או לשמר עם הילדים שלכם מהילדות שלכם?
ואחרון חביב - איזה זכרון חנוכה חזק יש לכם?

חג שמח ומלא אור

 

[alphadelta]

נוסטלגיה

מאד אהבתי את הארוחות המשפחתיות . וזה משהו שאני מקפידה אצלינו. זמן יחד הרגשה של אהבה זה משהו שאני רוצה שישאר לילדי. לא מקנאה אבל מאד שמחה שיש לילדים שלנו שני הורים ושהם ללא גדלים בפחד.
זיכרון החנוכה שלי הוא הנסיעה בשבת למשפחה המורחבת. זה אומנם משהו שעשינו המון, אבל בחנוכה זה היה מיוחד. החלפת מתנות (שוקולד, תחתונים, גרביים, ועוד דברים מה״כל בו״) ושירי חנוכה.

 

[קוף מקליד]

נוסטלגיה

שאלות נפלאות נירית!
אני נעשית נוסטלגית בלי קשר לחגים, אבל עכשיו הזכרת לי כל מיני מסורות חנוכה שהיו במשפחה שלי, ואת הסופגניות הכי טעימות בעולם שהיא נהגה להכין. הדלקת הנרות היא דבר קסום בשבילי, ובכל שנה כל המשפחה המורחבת (הדי קטנה) היתה אצל סבא וסבתא שלי ואני ובת דודתי היינו מציגות למשפחה כל שנה איזה מערכון עם תחפושות. בעצם זה די דומה לדברים שקורים לנו היום, רק כמובן בלי כל המשפחה שנמצאת בישראל.
&nbsp
אני ממש לא מקנאה בילדות של הילדים שלנו - אנחנו היינו בחוץ כל הזמן בלי השגחת מבוגרים וכאן גם התרבות וגם האקלים לא מאפשרים את זה, והם תכלס תחת עינם הפקוחה של מורים, הורים או מדריכי חוגים רוב היום. גם תוכניות הטלוויזיה היו מעטות ונאיביות יותר בהשוואה לים הטירוף שנגיש דרך יו-טיוב. הלוואי שיכולתי לאפשר להם ילדות קצת יותר דומה לזאת שהיתה לי, אבל אם אין חבורת ילדים שרצה בחוץ זה לא ממש עובד.
&nbsp
תכלס אני די שמחה שאני כבר לא ילדה - אמנם היו כל מיני דברים חמודים, אבל אני הרבה הרבה יותר נהנית להיות מבוגרת.

 

[ניריתסקוטלנד1]

 

[פרפרי אהבה]

איזה נושא מיוחד

&nbsp
מה הזכרון הכי מתוק מהילדות שלכם? זוכרת את הביקורים של סבתא שלי שהייתה נשארת איתי בזמן שאמא עבדה ואיך למרות שבקושי ידעה קרוא וכתוב תמיד שיחקה איתי בכל מיני משחקים, ניסתה לעזור לי בשיעורים ותמיד תמיד הייתה לה שקית של ג'לית (סוכריות ג'לי) בתוך קערית מיוחדת בצורת ברווז עם מכסה מעל שהייתה מיועדת לי.
&nbsp
למה אתם הכי מתגעגים מהילדות? מתגעגעת לתמימות, ל"צרות" שלי בתור ילדה, ליכולת לשחק מחוץ לבית עד שאמא קוראת לך לעלות כבר.
&nbsp
האם אתם מקנאים בילדות של הילדים שלכם? מקנאה קצת בשפע שיש לה, בעובדה שרוב הדברים חדשים ונוצצים. אני תמיד קיבלתי מה שהאחים שלי קיבלו, השתמשו וזה היה נראה והרגיש ככה בהתאם. עד עכשיו קצת קשה לי עם זה שרוב הצעצועים למשל הם יד שנייה מאחותי. ברור שזה חסכון מטורף וזה דברים באמת איכותיים ושמורים כמו חדש- אבל יש לי מעין צביטה בלב ולמרות שאין מקום, לפעמים מוצאת את עצמי עדיין קונה לה כשבעצם זה אני קונה למען עצמי באיזשהו מובן.
&nbsp
מה היתם רוצים לשתף או לשמר עם הילדים שלכם מהילדות שלכם? הייתי רוצה כמה שיותר לעורר אצלה את ערך החברות ואני התחלתי עם זה כבר בגיל ממש צעיר. היא עכשיו בת 8 חודשים ומאוד חברותית: מחייכת לאנשים, מנסה להתחבר לילדים אחרים וכו'. מקווה שימשיך ככה- לי זה מאוד חשוב, במיוחד שבעלי לא הכי אדם חברותי.
&nbsp
ואחרון חביב - איזה זכרון חנוכה חזק יש לכם? לצערי- ערב חנוכה ראשון לפני מספר שנים סבתי האהובה שכתבתי עליה ממקודם נפטרה אז זה גרם לי לא להיות מסוגלת לחגוג את החג. לימדתי על החג בגן וכו' אבל לא הדלקתי נרות. חזרתי להדליק לפני שנה אבל לצערי לא יצא לי כל ערב גם השנה וגם שנה שעברה.
&nbsp
זיכרון ילדות חזק מחנוכה זה הסופגניות של אמא שלי שהייתה מכינה סופגניות ומכינה הרוב עם ריבה וחלק קטנות וחמודות בלי כלום בשבילי.

 

[נחמנית]

שאלות נהדרות

אני זוכרת בערגה בקרים פשוטים של לקום יחד עם אבא שלי ב6 ורבע בבוקר. לחם טרי מהמכולת. להכין לו קפה (בגאווה שאני גם יכולה לתרום במשהו). לאכול איתו ועם האחים ארוחת בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה. שבת בבוקר עם מקהלה עליזה מנגן מהרדיו.

אני לא מקנאת בילדים שלי בכלל. החיים שלהם הרבה יותר לחוצים. הרבה פחות נינוחים. אנחנו כהורים יותר מלאי פחדים ויותר חולי שליטה - אין לשחרר ילד להתרוצץ חופשי, אין לחזור הביתה מוקדם עם ההורים, קשה לתפוס את ההורים לא לחוצים על עבודה. השפע בעיני לא מוסיף לרמת החיים - אולי אפילו מוריד, יש תלות של האושר בשפע באופן מלאכותי. בסוף מה שעושה אותם מאושרים זה רגעים של משחק מחבואים בחדרי הבית. מה שמזכיר לי שלפני שבועיים, לראשונה, שחררתי את שניהם לשחק לבד בחצר המגודרת בעוד אני צופה מהחלון. הם היו מאושרים, התחבאו מאחורי עצים, חיפשו סנאים, טעמו מהחופש שהגדיר את הילדות שלנו וכל כך חסר מהילדות שלהם.

אני מנסה לחלוק עם הילדים שלי את מה שהכי חזק אצלי מאמא שלי. היא תמיד אמרה לנו שחברים באים והולכים אבל משפחה זה חזק יותר. אני מזכירה לבנים שתמיד יש להם אחד את השני.

חנוכה, הדלקת נרות פשוטה בבית על אדן החלון בחנוכיה שאבא שלי הכין לבד. בדיוק אותו זכרון שאני מפתחת אצל הילדים שלי. הכי פשוט שיש - להדליק את הנרות עם אמא ואבא (ואצל הבנים, גם לקנח בדונאט שוקולד מדאנקן דונאטס)

 

[ניריתסקוטלנד1]

אני כל כך מתחברת למה שכתבת

אני שמחה שבחלקת עולמי בוני יכולה ללכת לבד לביה"ס וממנו ולהשאר לשחק עם ילדים בחוץ בלי בעיה.

אני דומעת מהפוסט שלך

כל כך מתחברת לשבת בבוקר, למרות שאני לא חייתי בבית של ההורים, אבל היינו באים לבית שלהם בשבת ב-10:00 ובמקרה שלנו, שמועים את הפיליטונים של הגשש וכד'

את החנוכיה של הורי הבאתי איתי מהארץ בנובמבר להמשיך להדליק אותה אצלי בבית.

 

[נחמנית]

אני מסוגלת להריח את האוויר שנכנס דרך חלון המטבח

חלון פתוח לרווחה שלא חוסם אפילו טיפה את הבריזה, את הרעש של השכנים בבניינים הצפופים, את השקט של הבוקר, אני מסוגלת לשמוע את תחילת קולות הילדים על אופניים של יום כיפור בבוקר. אני מסוגלת להרגיש את הנינוחות של לשבת עם האחים שלי בסלון, כולם ביחד, אבל גם כל אחד לחוד, תשבץ של שבת, זורקים הגדרות לאוויר. הבית כנסת של סבא שלי. הנסיעה מסביב לבית כנסת שלא יראו שהבן נוסע בשבת. רגעים שנצרבים בתודעה.

השכנים שלנו פה הם יהודים אמריקאיים. מעל הדלת יש להם שלט שאומר את שם הרחוב בעברית, מאבנים שהם הביאו מנווה צדק. אני יושבת בחדר צעצועים. רואה מולי את השם הרחוב בעברית. משהו בבטן מרגיש כאילו אני במטבח של שנות ילדותי - שקט ירוק כזה, רחש של אנשים ברחוב, מילה בעברית שחודרת את נשמתי.

הכי מוזר - בישראל כבר אבדה לי התחושה הזאת רוב הזמן - כאילו ישראל שלי אבדה כבר

 

[ניריתסקוטלנד1]

כתבת מקסים!!!

וכן, ישראל שלך וגם שלי אבדה לעולם

 

[קוף מקליד]

כמה זמן את לא גרה בישראל?

גם אנחנו מרגישים שישראל שלנו כבר לא קיימת, אבל לא ברור כמה התחושה שלנו קשורה למציאות, כי עזבנו לפני פחות משמונה שנים.
ובכל זאת, כל כך הרבה דברים כבר השתנו!

 

[נחמנית]

עוד מעט יהיה 10 שנים

אני חננה. גם בישראל הייתי חננה. וגם כשהייתי קטנה, לא הייתי ישראלית מגניבה. מהחנונים. גדלתי בבועה. בועה של מעמד ביניים. יש כאלה בועות בישראל והן נעשות קטנות יותר ויותר ויותר. אני מרגישה את זה בחוסר סבלנות הכללית בישראל, באובדן תקווה, בעייפות החומר. אני מרגישה את זה באלימות המילולית הבלתי פוסקת. אני מרגישה את זה בילדים. משהו בגינות כאילו פחות נאיבי.

אני חושבת שעדיין יש בועות בישראל, בדיוק כמו שהיו פעם. אבל הן נעשות קטנות יותר וקשה יותר למצוא אותן. אני גם חושבת שהן השתנו (כנראה בגלל שאני חוקרת שפה, אני מרגישה את זה בטעויות התחביריות של אנשים כמוני שפעם לא היו כל כך שכיחות). אני גם בטוחה שחלק מהנושא הוא שהפרספקטיבה שלי השתנתה. ראיתי עולם אחר. ראיתי דרך אחרת. אני לא אשכח את היום הראשון שלי בטורונטו, הלכתי לעבודה והדרך בערה לי. האנשים סביבי הלכו כל כך לאט. חשבתי שאני משתגעת. כמה שנים אחר כך, הייתי זזה הצידה שירוצו מסביבי. כבר לא בוער לי, הכל יחכה. אין את תחושת הלחץ הפנימית. אני הישראלית, שגם ככה לא היתה ממוצע ישראלי, הפכה עוד פחות ישראלית ממה שהייתה. אני מרוצה מזה, אבל גם מודעת לזה שהשינוי פתח פער תרבותי מסויים ביני למשפחה ואפילו לבעלי שהיה ונשאר הרבה יותר ישראלי ממני (הוא עבד בחברה ישראלית כל השנים ואני לא)

 

[forglemmigej]

נראה לי שבמרחב הציבורי מבחינת עברית

השפה המדוברת השתלטה על הכתובה, עברית מעולם לא היתה שפה פונטית , זה עוד יותר מסובך כשכופים תנועתיות עליה בכתיבה, מילים שאיבדו את אית"ן לנצח (אני יביא, אני יגיע, אני ילך), אממה , בוא בוא או בו'אנה המאוס, משהו לא פונטי שהכי נורא לאוזני הוא זה מרגיש לי , משהו לא יכול להרגיש זה כאילו שספר או כוס קפה ירגישו משהו, לא נתחיל עם כל ההשאלות מאנגלית לדקדוק כמ לקחתי תמונה, עשיתי מקלחת , עשיתי סמים, עשיתי אותה ולסיום הבן שלי אוריה הוא חבר בלהקה שנקראית ג'ימבו ג'יי והם כתבו שיר בשם עשיתי , הוא ב0.15 מתחילת הקליפ