מה בפינה עצה הטובה

[ניריתסקוטלנד1]

מה בפינה

עצה הטובה

יש לנו כמה חברי פרום שעוברים בקרוב לחו"ל. שאלה שעלתה ע"י חברת פורום, מה היא העצה הטובה ביותר שקיבלתם לגבי המעבר?

איזו עצה, הייתם נותנים למי שעובר לחו"ל? זה שעוזב לבד וזה שעוזב יחד עם משפחתו?

מה הייתם רוצים לדעת לפני שעזבתם את ישראל והייתם עושים אחרת היום, מתוך ניסיון.

 

[ניריתסקוטלנד1]

עצה שלי - סבלנות

לא זוכרת עצות שקיבלתי, כי אני עזבתי את ישראל בעקבות בעלי הסקוטי, שחזר לעיר מולדתו בעצם, ולא ממש עזב אותה אף פעם. אז הנחיתה היא יותר קלה. כמו כן לא הכרתי אז את המדיה החברתית

אנחנו מגיעים לרילוקישיין לרוב כבוגרים, אנחנו יודעים כבר הכל. אז זהו, שלא!!!
העצה שלי היא להשאר הכי פתוחים שיש. ולמרות שהכרות עם שפת גוף ונימוסים והליכות זה מאוד חשוב, לזכור שלכל מדינה ולכל מקום יש את הקודים שלו. עם המון המון סבלנות, ללמוד את הקודים האלה, עם המון המון סבלנות לקבל את האחר כמו שהוא ולא לנסות לשנות את העולם למה שנכון לנו. לדעת להקשיב עד הסוף.

לדעת שהשנה הראשונה היא הכי קשה, ולתת לעצמנו זמן.

ראיתי את הכתבה הזאת הבוקר, וחשבתי שזה מתאים פה "רילוקיישן זה כמו לאבד את הזיכרון":
http://www.brb.co.il/רילוקיישן-זה-כמו-לאבד-את-הזיכרון/

 

[alphadelta]

סבלנות זו אכן מילת מפתח

ללמוד להאמין בעצמי שאני כן יכולה לנהוג לבד במערכת הכבישים המהירים שנראתה לי מסובכת עד מאד ומערכת הרכבות היעילה להפחיד.
ללמוד סבלנות להבין שלמרות שיודעים שפה, זה לא אומר שמכירים את התרבות. אני יכולה להעיד רק על ארצות הברית, אבל למדינות שונות בתוך ארה״ב יש מנהגים שונים, מילים שונות , מבטא שונה. ולוקח זמן להסתגל. למשל - להגיד המון תודה סליחה ובבקשה, אחרת נשמעים תוקפניים וחוצפנים. פעם קרוב משפחה אמריקאי נעלב נורא כי אמרתי לו ״ you need to..." במקום להציע לו בנימוס מה לעשות.
ולזכור לראות את הכל כתהליך למידה. זה לא כמו לעבור מכפר-ורדים להרצליה. לפעמים זה נראה קצת כמו כוכב לכת אחר.
ללמוד לצחוק על עצמי, למשל, כשכתבתי שיום תולעת היום , במקום לכתוב שיום חמים...
והעיקר- לא לשכוח לנשום.

 

[Et tu Brute]

אני כ"כ מסכימה לגבי עניין השפה והתרבות

מי שלא מבין את זה צפוי להרבה מאוד עוגמת נפש...
הייתי אומרת שיש כאן בנוסף לצורך בסבלנות גם מימד מסוים של צניעות. הכרה בכך שאני חדשה וצריכה ללמוד, ולא פשוט להניח שאני מבינה הכל.

 

[Sinophile]

ענווה

 

[forglemmigej]

אני אוהבת איך בסדרות או סרטים אמריקאיים אומרים:

You don't want to go there, or you don't want to do that יענו ציווי בסגנון עקיף ולא בוטה כמו אצל העמים הפרימיטיבים האחרים ...גסות רוח היא לא תמיד לדבר בסגנון תקיף ורעשני היא הרבה פעמים הרבה יותר דוחה כשנועצים בך עיניים על מעשה שלא יעשה בקוד המקומי

 

[פרפרי אהבה]

העצה הכי טובה שקיבלתי הייתה לתת לזה צ'אנס בכלל

אני שנים סירבתי אפילו לחשוב על זה כאופציה ואז חבר שלנו אמר בפשטות "למה לא" ואומנם היו סיבות ל"למה לא" אבל פתאום הם התמעטו משמעותית והתחלתי לחשוב על "למה לא בעצם".
&nbsp
העצה שאני נותנת היא להתחבר לקבוצות כמו הקבוצה פה או קבוצות ליווי שונות בפייסבוק שעוזרות מאוד להרגיש שאתה לא לבד ומחברות בין אנשים. זה מאוד עוזר במיוחד בשנה הראשונה.

 

[carlimi]

מסכימה עם קןדמותי ומוסיפה

לקרוא ללמוד ולהתכונן מראש - כמה יותר!!!
אם זה דרך האינרטרנט, דרך מקום העבודה, דרך קבוצות שונות - בכל מקום ניתן לדלות מידע כלשהו ולהחכים.
לעשות תיאום ציפיות עם בן/בת הזוג!!!
להכין ולדבר עם הילדים, בגובה העיניים ולהקשיב להם. לתת מקום גם לרגשות "שליליים" כגון עצב, פחד וכו'.
לא לפחד לשאול, לבקש עזרה.
להשתדל לעשות דברים שמתאימים לכם ולמשפחה שלכם, ולא בגלל שאחרים עושים/אמרו לכם.
לנשום.

 

[מיכצוקית]

לא לפחד

או -
לא לתת לפחד להשתלט.
לנשום עמוק ולהנות ממה שהמעבר מאפשר.
&nbsp
אני רק אחרי חודשיים וחצי אז הגיוני בהמשך אראה דברים אחרת....

 

[יוקלילי]

ברמה הפרקטית הייתי מחפשת עוגן

אם המעבר הוא בעקבות בן זוג שיעבוד או ילמד, הייתי מחפשת עבורי עוגן- עבודה, ארגון התנדבותי, לימודים וכיו"ב. אצלי זו חופשת לידה, למשל..
לבוא בראש פתוח, לראות במעבר הזדמנות למסע ושינוי, בלי מחוייבות, כך שאם אפשר להשאיר עוגן בארץ זה גם טוב.
הייתי אומרת להשקיע בקשר עם חברים ומשפחה שנשארו בארץ
אני חדשה באנגליה, וממרחק של 8 חודשים זה מה שעלה בראשי

 

[alphadelta]

עוגן

אני מסכימה איתך. גם אני חושבת שחשוב שיש משהו ״שלי״. במיוחד כשבן/בת הזוג במסגרת שלהם , והילדים במסגרת שלהם. אם לא עבודה אז לימודים או התנדבות. לימודים יכול להיות אפילו קורס בשבוע. פשוט כדי למלא מצברים.

 

[forglemmigej]

הצעה שלי >>לא לאבד את הראש בשום אופן

זה כמו שלומדים נהיגה ועוברים גם טסט מעשי ,אף אחד לא ממש מכין אותנו למה שקורה על הכביש ,צריך לנהוג בבטחון ולדעת שבסוף הדרך עוד תהיה מאושר, לדעת שהבחירה היא שלכם ושלכם בלבד מכל מיני סיבות ,והעובדה שיצאתם לדרך היא כי היה צריך ולא היתה שום אפשרות להשאר במקום הקודם ועכשו נפתחת דרך חדשה ומרתקת ,היא לא תהיה קלה אבל משעמם לא יהיה , אני חושבת על כל הפליטים שתוקעים לנו את תמונותיהם כל יום במסגרת מסמך אנושי מזעזע או אכן תמונות קשה יעקב או יונית או גדי ,כבר אין לי מושג מי מנהל את הענינים שמה , הם באמת יוצאים לדרך חדשה והכי מוטרפת , אנחנו לפחות גדלנו באותה תרבות מערבית אבל מה שמצפה להם אלוהים אפילו הוא לא יודע..

 

[alphadelta]

פעם ראשונה בארצות הברית

אכן חלק מהפליטים, מי שלא בא מעיר גדולה, נמצא במצב חדש ושיכול לאיים. במיוחד עם מגבלת השפה. עם כל האנגלית והתרבות המערבית , לפני שנים, בביקור ראשון, עמדתי מול מדפי הלחם. אני, שידעתי שיש לחם שחור ולחם לבן. ולשם הגיוון אפשר חצי או שלם. ופתאום מדפים עמוסים בסוגים שונים. רק זה היה לי סוג של שוק תרבותי.

 

[יוקלילי]

כל דבר יותר טוב מלהיות פליט

וכל מי שמצליח למלט דרכו מאיזור מוכה גורל, ותהה זו מלחמה או מגיפה, מגיע לו שיעזרו לו. אנחנו עם של פליטים בעצמנו, וליבי איתם. העולם משתנה, ויש הרבה פוליטיקה שגדולה מכולנו בסיפור הזה, אינטרסים כלכליים, אגו, וכל מה שקבע גורלות לאורך ההיסטוריה. אזרחי אירופה המערבית משלמים מחיר בעבור אי מעורבות מנהיגיהם בנעשה בסוריה ועירק, ובעיקר עם חוסר היכולת שלהם להתמודד עם טרור מבית. אני מסכימה עם הערכתך כי אמנת שנגן לא תהיה רלוונטית בקרוב. התמונות באמת קשות, ואני דווקא לא כותבת בציניות, והשמחה היחידה עבורי שהדברים לא פוגעים בישראל, לפחות בינתיים ואמן שיישאר כך.

 

[forglemmigej]

בימים האחרונים שהיתי בקופנהגן

חלק מהזמן הייתי בתחנה מרכזית מה שקוראים בשפה המקומית Hovedbanegård ועמדתי מאד קרוב לפליטים מסוריה, חשבתי בליבי אם הם היו יודעים שאני ישראלית האויב הכי גדול ועוין שלהם, עלאק ,ופתאום הם היו נוכחים שאין לי קרן באמצע המצח שאני לא אוכלת ילדים פלשתינאים לארוחת בוקר והיינו סתם לוחצים ידיים כמו ששכנים נוהגים לעשות כשהם נפגשים רחוק מהבית..אבל אז הבנתי פתאום שהם האויבים הכי גדולים של עצמם ולא אף אחד אחר , הם לא חושבים לרגע להלחם על מה שחשוב ויקר על משהו שהוא הבית, הבן שלי היה במילואים לפני כמה ימים וזה מה שהוא כתב בפייסוש : אתם יודעים את מה אני הכי אוהב בעולם? את המדינה. בגלל זה אני במילואים, שומר עליכם.
הם היו בדרכם לארץ המובטחת הלא היא שבדיה ומה יש בשבדיה שאין בדנמרק, האם המזג אויר יותר טוב שמה, האם מדברים שם ערבית ולא שפה שנשמעת כמו תמונת ראי של דנית, האם התרבות שם לא ליברלית, מערבית, נוצרית כמו של האחות בצד המערבי, לא ולא ולא. אבל התרוץ הכי נפוץ הוא יש לי דוד /משפחה בשבדיה אני הולך להתאחד איתם, המלחמה בסוריה התחילה בשנת 2011 אין מצב שמי מסוריה קבל אשרת פליט בשבדיה אלו סיפורים שמבריחי הגבול אומרים להם להגיד כשהם מגיעים לארץ המובטחת, מה שהפליא אותי זה שאף אחד לא ניסה לעצור אותם, הם מסתובבים חופשי ביבשת ובמיוחד באיזור אמנת שנגן ללא כל ויזה , עולים על רכבות או נוסעים בטרמפים , נראה לי שהממשלה הדנית מאחלת להם דרך צלחה למקום החדש .