ניריתסקוטלנד1
New member
מה בפינה
שפה לא יפה/קללות
קללות ומילים לא יפות יכול להיות חלק משפת היום יום שלנו או כשימוש בקללה מסיבה כזאת או אחרת. איך אתם פועלים בנושא הזה? מה דעתכם על הקללות?
האם אתם מקללים? האם הילדים?
האם אתם מקפידים לדבר יפה ליד הילדים? האם היה שינוי בשימוש בשפה מאז שנולדו הילדים?
האם פגשתם את הסיטואציה שמופיעה בבלוג המצורף? אם כן, איך פעלתם?
האם חשוב לכם שהילדים ידברו בשפה יפה/נכון?
נלקח מהבלוג: ילדים זה לא צחוק http://ilaughkids.blogspot.co.uk/
בני חוזר הביתה ובפיו מילים לא יפות ששמע בגן. הוא מספר שילדים אומרים לו שהוא מגעיל, שהם לא חברים ומכנים אותו בכינויי גנאי. לדברי הגננת לא קורה בגן שום דבר חריג יש איסור לפגוע אחד בשני והיא מטפלת כשעולות בעיות. אביו חושב שככה הוא ילמד לא להתרגש מכל מילה ומעודד אותו להחזיר. אני מתעקשת שככה לא מדברים, שזה לא כשרון חברתי אלא כישלון חברתי. אנחנו מתלבטים האם להתערב או לתת לו להתמודד בעצמו? האם להתעלם או לאסור עליו לדבר ככה?
"ברוכים הבאים!" (ולפעמים "בוכים הבאים"). בנכם נכנס לחברה, קפץ למים. ביחסים חברתיים ניטש כל העת מאבק בין שני דחפים מנוגדים: חיפוש קרבה ושותפות מחד, ומאמץ להשיג שליטה ומעמד מאידך (ראה גם מריבות אחים). במאבקם לבסס את מעמדם בחברת בני גילם, ילדים לומדים לאזן בין הצרכים האלו. רגע אחד הם מכנים זה את זה בשמות ורגע לאחר מכן הם משחקים יחד בהנאה מרובה. הם כבר שכחו מה שהמבוגרים יזכרו עוד שעות רבות. אין מה לעשות. כשנכנסים למים - נרטבים. אם הגננת אומרת שלא קורה משהו חריג, הייתי מאמינה לה.
ההשפעה של מילים ועלבונות תלויה בפירוש שאנחנו נותנים להן. אם בנכם יבין שחבריו משתמשים במילים כדי להרגיש חזקים ולאו דווקא כדי לפגוע - הוא יבסס את מעמדו על ידי שישאר רגוע ולא ייבהל ("אז מה. שיגידו!"). "התגוששות מילולית" איננה בריונות. זוהי דרך ללמוד לא לפחד ממילים. מעין ספורט אתגרי שכזה שההנאה ממנו נובעת מהתגברות על תחושת העלבון ("מקל ואבן מכאיבים- מילים לא מזיזות לי!"). הגנה עודפת מפני מילים לא יפות לא נותנת כוח לילד. היא נותנת כוח למילים. אם הוא לא יחשוש מהמילים הוא יוכל גם לעמוד מולן ו"להחזיר" כשזה יהיה מתאים.
באופן מוזר, כל הילדים מביאים את המילים הגסות מהגן לבית. מעולם לא פגשתי ילד ששמע את המילים בבית והביא אותן לגן. אם זה המצב גם אצלכם, אין לכם מה לדאוג. תנו למה שקורה בגן לקרות בגן, ובמה שקורה בבית אתם תטפלו (ראה גם :הוא הרביץ לי). מדיניות של "בלי דיכוי ובלי גיבוי"- ללא איסור מוחלט ובלי עידוד גורף יכולה להתאים.
כשבנכם מתבטא בשפה שאינה מקובלת עליכם אמרו לו בבירור: "אנחנו לא מדברים ככה". לפעמים הדרך להוציא את העוקץ מהמילים היא לאפשר לומר אותן בזמן ובמקום מסוים ("כשנעשה אמבטיה נוכל לשחק במילים לא יפות"), ואחר כך - די!. כשהוא מספר מה קרה בגן הסבירו לו שזה חלק מהמפגש החברתי ("ככה זה ילדים"). עודדו אותו לא להיפגע יותר מדי ותנו ביטוי לעמדתכם ("כל הכבוד שאתה לא מדבר ככה". "מיום ליום הם ילמדו שככה לא מתנהגים"). הזכירו לו שהוא יכול לפנות לגננת או ללכת לשחק עם חבר אחר.
קללות ומילים לא יפות יכול להיות חלק משפת היום יום שלנו או כשימוש בקללה מסיבה כזאת או אחרת. איך אתם פועלים בנושא הזה? מה דעתכם על הקללות?
האם אתם מקללים? האם הילדים?
האם אתם מקפידים לדבר יפה ליד הילדים? האם היה שינוי בשימוש בשפה מאז שנולדו הילדים?
האם פגשתם את הסיטואציה שמופיעה בבלוג המצורף? אם כן, איך פעלתם?
האם חשוב לכם שהילדים ידברו בשפה יפה/נכון?
נלקח מהבלוג: ילדים זה לא צחוק http://ilaughkids.blogspot.co.uk/
בני חוזר הביתה ובפיו מילים לא יפות ששמע בגן. הוא מספר שילדים אומרים לו שהוא מגעיל, שהם לא חברים ומכנים אותו בכינויי גנאי. לדברי הגננת לא קורה בגן שום דבר חריג יש איסור לפגוע אחד בשני והיא מטפלת כשעולות בעיות. אביו חושב שככה הוא ילמד לא להתרגש מכל מילה ומעודד אותו להחזיר. אני מתעקשת שככה לא מדברים, שזה לא כשרון חברתי אלא כישלון חברתי. אנחנו מתלבטים האם להתערב או לתת לו להתמודד בעצמו? האם להתעלם או לאסור עליו לדבר ככה?
"ברוכים הבאים!" (ולפעמים "בוכים הבאים"). בנכם נכנס לחברה, קפץ למים. ביחסים חברתיים ניטש כל העת מאבק בין שני דחפים מנוגדים: חיפוש קרבה ושותפות מחד, ומאמץ להשיג שליטה ומעמד מאידך (ראה גם מריבות אחים). במאבקם לבסס את מעמדם בחברת בני גילם, ילדים לומדים לאזן בין הצרכים האלו. רגע אחד הם מכנים זה את זה בשמות ורגע לאחר מכן הם משחקים יחד בהנאה מרובה. הם כבר שכחו מה שהמבוגרים יזכרו עוד שעות רבות. אין מה לעשות. כשנכנסים למים - נרטבים. אם הגננת אומרת שלא קורה משהו חריג, הייתי מאמינה לה.
ההשפעה של מילים ועלבונות תלויה בפירוש שאנחנו נותנים להן. אם בנכם יבין שחבריו משתמשים במילים כדי להרגיש חזקים ולאו דווקא כדי לפגוע - הוא יבסס את מעמדו על ידי שישאר רגוע ולא ייבהל ("אז מה. שיגידו!"). "התגוששות מילולית" איננה בריונות. זוהי דרך ללמוד לא לפחד ממילים. מעין ספורט אתגרי שכזה שההנאה ממנו נובעת מהתגברות על תחושת העלבון ("מקל ואבן מכאיבים- מילים לא מזיזות לי!"). הגנה עודפת מפני מילים לא יפות לא נותנת כוח לילד. היא נותנת כוח למילים. אם הוא לא יחשוש מהמילים הוא יוכל גם לעמוד מולן ו"להחזיר" כשזה יהיה מתאים.
באופן מוזר, כל הילדים מביאים את המילים הגסות מהגן לבית. מעולם לא פגשתי ילד ששמע את המילים בבית והביא אותן לגן. אם זה המצב גם אצלכם, אין לכם מה לדאוג. תנו למה שקורה בגן לקרות בגן, ובמה שקורה בבית אתם תטפלו (ראה גם :הוא הרביץ לי). מדיניות של "בלי דיכוי ובלי גיבוי"- ללא איסור מוחלט ובלי עידוד גורף יכולה להתאים.
כשבנכם מתבטא בשפה שאינה מקובלת עליכם אמרו לו בבירור: "אנחנו לא מדברים ככה". לפעמים הדרך להוציא את העוקץ מהמילים היא לאפשר לומר אותן בזמן ובמקום מסוים ("כשנעשה אמבטיה נוכל לשחק במילים לא יפות"), ואחר כך - די!. כשהוא מספר מה קרה בגן הסבירו לו שזה חלק מהמפגש החברתי ("ככה זה ילדים"). עודדו אותו לא להיפגע יותר מדי ותנו ביטוי לעמדתכם ("כל הכבוד שאתה לא מדבר ככה". "מיום ליום הם ילמדו שככה לא מתנהגים"). הזכירו לו שהוא יכול לפנות לגננת או ללכת לשחק עם חבר אחר.
