מס שבח המוטל עפ"י חוק מיסוי מקרקעין הוא מס המשולם על הרווח הקרוי השבח, שנצבר אצל המוכר בעת מימוש הזכויות ולעניינו בעת המכירה.
באופן גס ניתן לומר שהפער בין עלות המכירה לעלות הרכישה הינו השבח.
חוק מיסוי מקרקעין מתיר לנכות הוצאות שנגרמו למוכר עקב פעולות שביצע לצורך רכישת המקרקעין, השבחתם ומכירתם.
הדרך שבה מתחשבים בהוצאות המותרות בניכוי היא הוספת ההוצאות לשווי הרכישה.
הנטל להוכחת ההוצאות, טיבן וגובהן מוטל על המוכר.
השאלה שפתחה את השירשור הזה עלתה בפס"ד הייליג
במקרה הזה המוכרים היו תושבי חוץ ומכרו קרקע שהייתה בבעלותם בעיר עפולה. בהתאם להסכם המכר היו צריכים המוכרים לשאת בחוב לאפוטרופוס הכללי (החל על הקרקע בגין דמי ניהול ופינוי) אך בפועל הקונים היו אלה שביצעו את התשלום תוך שהתקזזו עם המוכרים בתשלום התמורה.
מנהל מיסוי מקרקעין טען כי אין להתיר בניכוי את ההוצאות שדרשו המוכרים (בגין התשלום לאפוטרופוס הכללי) משום שהקונים אלו שביצעו את התשלום בפועל.
העניין הובא לפני וועדת הערר שקבעה בהתאם לעקרון של גביית מס אמת יש להתחקות אחר התוכן הכלכלי של העסקה ולגבות מהמוכרים את המס על הרווח הכלכלי האמיתי אשר צמח להם. כלומר על מנת להכריע במחלוקת יש לבדוק מי נשא הלכה למעשה בעלויות התשלום עבור הניכוי המתבקש ולא מי הלך לשלם את התשלום באופן טכני בפועל.
 
בשל קיזוז התשלום ששילמו הקונים מסכום התמורה למוכרים קיבלה וועדת הערר את עמדת העוררים וניכתה את התשלום לאפוטרופוס הכללי מן השבח.
 
יצויין גם שכשמדובר בתושבי חוץ ההתנהלות של תשלום ע"י הקונים תוך התקזזות עם המוכרים היא סבירה בנסיבות העניין.