מה דעתכם? מפתחות הקסם של דידי?

מה דעתכם? מפתחות הקסם של דידי?

שמעתי על הסיפור אך לא ממש קראתי....
מי קרא? האם באמת אימא של הילד נחטפה והיא תחזור רק אם הוא יתנהג יפה????


מפתחות הקסם –ממש לא המלצה או זהירות! ספרות ילדים!
לצפייה במסך מלאמפתחות הקסם –ממש לא המלצה או זהירות! ספרות ילדים!
‎7
פעילויות ילדים

מביאים ברעד אדיר ילד לעולם (או ילדה. כן יש לי גם בת ואני פמיניסטית. כתוב כאן מטעמי נוחיות בזכר). רוצים שיהיה מושלם. הכל. לא ברור מה זה מושלם, אבל כל אחת בטוחה שהיא תתן הכל, הכל, לילדים שלה. על הפרק לא מותגים או כל הזבל הזה במסגרת מה שנותנים, אלא הנשמה, כל הישות שלנו שמופנית לילד שלנו.
אחד מתוך סט של עקרונות החינוך שבעלי (נושא תיק החינוך בבית) דרש הוא, שנעשה הכל כדי להעביר את המסר לילדים שלנו, שאנחנו שלהם בלי תנאים. בלי תנאים. יש כל כך הרבה סיפורים על ילדים שעברו דברים נוראים, ואבא ואמא לא ידעו ולא היו שם בשבילם. בין היתר כי כבר בגיל כל כך מוקדם אנחנו חיים את הדימוי שלנו, אז אם הדימוי שלנו חזק וגדול, ומישהו מחוץ לבית מקטין ומחליש, אז אולי אין מקום לקטן ולחלש.
אחת הדרכים לכך הייתה, שאנחנו לא "רוקדים" על נטישה לסוגיה כדי לכרוך את הילדים שלנו אלינו. אין דבר כזה "אם אתה לא בא אני הולכת", כי אני לא הולכת מגן שעשועים ומשום מקום אחר, בלי הילד שלי גם אם הוא רוצה לשחק עוד טיפה וכרגע לא מסונכרן עם לוח הזמנים שלי. בין היתר, גם במחיר של לגשת אליו, ולהרים, גם אם הוא בוכה ואני צריכה ללכת, כי אני לא זזה בלעדיו, וזה לא נושא לדיון או לאיומים. זו עובדה.
אבל בשביל החרדות וההתניות – קיימים ספרי ילדים שנמצאים כמו זבל ונכתבים על ידי אנשים שלא ברורה לי המוטיבציה שלהם (או קיי. למכור כי קונים כאן הכל).
לפני שלוש שנים חזרנו לארץ. הייתה שביתה ארוכה, והרבה זמן פנוי לכל הילדים. אחד הילדים בשכבה של הבת שלי החליט לנצל את הפנאי האינסופי הזה למכות. אז הוא הכה את הבת שלי. לא, היא לא ספרה לי. חברה של חברה שספרה לאימא שלה, שספרה לשכנה שספרה לי. הכאב היה איום. בוקס אדיר לבטן. אין בית ספר. אין עם מי לדבר. הבת שלי הוכתה ולא ספרה לי. שאלתי אותה. כן היא אמרה, אבל כולם היו עסוקים בחזרה לארץ ועניינים. עזבי, היא אמרה לי, זה ילד אלים. הוא מכה את כולם.
הלכנו יום אחד ברחוב ביחד, וצחקקנו. קניות ביחד זה כיף. אימא ובת. ופתאום, שני פרחחים עברו על אופניים, ואחד שאל את השני – "זו הילדה ש...." קפאתי. נפלו לי השקיות מהיד. הבת שלי מלמלה "אמא, עזבי" אבל אני כבר רצתי אחרי המניאק. כן, תפסתי אותו. הוא הכחיש, אולי כי התנפלתי עליו כמטורפת תפסתי אותו בחולצה וצרחתי עליו שאם הוא מתקרב לבת שלי, אני גוררת אותו ואת האבא שלו בביצים למשטרה, ושמחר הוא ייגש אליה ויתנצל, אחרת זה סוף החיים השקטים שלו. מוכר שהסצנה התרחשה בכניסה לחנות שלו אמר לי שהוא מכיר אותו, ואת אבא שלו, והם אנשים בסדר, אבל אני צרחתי שאני מכירה אותו היטב, ואם הוא לא מתנצל ומתרחק מהבת שלי, יגמר היחס הטוב שהוא מקבל כרגע.
צריך לציין כמה דברים:
א. כשאני כועסת בעברית תקנית, ברחובות ישראל, זה נשמע דבילי. במיוחד כשזה יוצא מאישה לא גדולה, שהרושם הכללי ברגעים כאלה הוא שהיא יצאה מאיפוס.
ב. הוא וההורים שלו לא התלוננו עלי במשטרה על תקיפה. זה היה מעשה דבילי מצדי, ומזל שהבלוג בשם בדוי.
ג. למחרת ניגש המניאק הקטן לבת שלי, ואמר סליחה, ומאז הוא לא מתקרב.
ד. אני מקווה שהבת שלי יודעת טוב יותר שאני איתה. ואם מישהו מכה אותה, אני איתה. ואם מישהו עולב בה, אני איתה. כל מה שקורה, כל הזמן, אני איתה. אם יקרה משהו שוב, אני מקווה שהיא תבוא אלי.


למה הסיפור. כי כל הזמן אני עובדת ומתאמצת שהילדים שלי לא יפסיקו לרגע לתת בי אמון ולדעת שאני איתם תמיד. כל הזמן. וכל הזמן מקווה שמה שקורה מחוץ לבית לא יהרוס יותר מדי. ולפעמים אני מצליחה, ולפעמים לא.
והנה, חזר הילד שלי, שלישי במניין הרביעייה, נשמה צעירה בת 5.5.,עם הספר על מפתחות הקסם של דידי. ספר מלא המלצות ופרגונים של מערכת החינוך. נראה שהם אפילו למדו אותו בגן. בספר, דידי מתנהג לא יפה. אימא סוגרת את המחשב שלו ושולחת אותו לישון. בחלומו, אימא של דידי נחטפה ואיננה, ודידי צריך להתנהג יפה, כי התנהגות יפה היא המפתח (הקסם!) להשבת אימא. הספר הוא המסע להשבת אימא. מסכן דידי. הוא לא מתנהג יפה ואשם בזה שאימא נעלמה. שובה של אימא מותנה בנימוסים של דידי.
אני בטוחה שיש דברים טובים בתחושות אשמה. ככה לומדים אחריות חברתית, בין היתר. אבל לאיים על הילד שלי שאלך אם הוא לא יגיד יפה "בבקשה" ו"תודה"?! אם הוא לא יהיה מה שאני חושבת שהוא – מנומס, חברותי, יו ניים איט? ומי, לעזאזל, מי קובע מה התכנים שנכנסים לגנים? איך תוכן אלים ומאיים כזה מקבל פרגונים כספר חיובי? לא ברור לי.
את הספר אוציא מהבית. את החרדה הוא כבר נטע בלבו של הילד שלי. הספר עבד נגד החינוך שלי, ונגד הקשר ביני לבין הילד שלי. למזלנו, הוא מכיר אותי, הצעירצ'יק הזה. אני מקווה שזה יעזור לו להתגבר על הזבל הזה. בסך הכל, עוד הרבה זבל מחכה לו ולכולם מחוץ לבית. חבל שיש ספרים שבחסות מערכת החינוך מכניסים את הזבל הזה לתוך הבית וליחסים בו.
הקישור לכתבה: http://cafe.themarker.com/post/1720865/
 
איך להתחיל לכתוב ספרות לילדים


איך להתחיל לכתוב ספרות לילדים
מה צריך לדעת מי שרוצה לכתוב ספר ראשון לילדים? יעל דר מספקת כמה הנחיות
יעל דר פורסם לראשונה: 07.01.2008
הוסף לרשימת קריאה
אין בידי אחוזים מדויקים לשאלה כמה מכלל הספרים לילדים הרואים אור בישראל מדי שנה הם ספרי ביכורים, אך די בפגישותי השבועיות עם הספרים החדשים לילדים כדי לקבוע שלפחות כמחצית ספרי המקור לילדים הם ספרי ביכורים. אשר לספרי פעוטות (שנה עד שלוש) - חלקם של ספרי הביכורים מתוך כלל הכותרים החדשים גדול אף יותר. העובדה שבישראל רואה אור יבול עצום כזה של ספרי ביכורים לילדים מצביעה על כמה מסקנות: קל מאוד להוציא ספר לילדים בישראל; רבים ששים להוציא לאור סיפורים שכתבו/סיפרו בנסיבות משפחתיות, גם אם הדבר כרוך בהוצאה גדולה מצדם; לאנשים נדמה שקל מאוד לכתוב לילדים קטנים, כל כך קל שכלל לא דרוש עורך מקצועי שיעריך את החומר ויטפל בו לפני הוצאתו לאור.

לטובת כולנו - ילדים קטנים, הורים, מבקרים וכותבים-מתחילים - הנה כמה תובנות שעולות מקריאה של הרבה ספרי ילדים, שנכתבו בידי מי שעדיין אינם אמונים על כתיבה ספרותית לילדים. ראשית, כפי שכבר ציינתי, כולם - סופרים מקצועיים ומתחילים כאחד - זקוקים לעורך. הבעיות הגדולות צצות בספרים שראו אור בהוצאות פרטיות, או בהוצאות שמוכנות, תמורת כמה אלפי שקלים, להוציא לאור כמעט כל דבר מבלי להעניק לו טיפול מקצועי. לכן, גם אם נדמה לכם שהטקסט שלכם מושלם, אל תוותרו על עורך! ועוד, אם עורך מקצועי מציע לכם להתאפק ולא להוציא לאור בינתיים, לרוב כדאי לשמוע לו.

שנית, הפן האישי: מה שחביב מאוד על הילדים/הנכדים או החברים הקרובים, לא בהכרח רלוונטי לקהל האנונימי. סיפור שמספרים בבית לילד או לנכד, בנסיבות אוהבות ונעימות, יהיה תמיד סיפור מוצלח. סיפורים אלה, המשלבים פרטים מחיי היום-יום האישיים ועוסקים בדיוק במה שמעניין כרגע את המאזין הקטן, הם חלק מההווי המשפחתי ויש בהם פוטנציאל עצום של נתינה והנאה משותפות בתוך הבית פנימה. גם כאשר המאזינים הקטנים דורשים שוב ושוב את "סיפור הספגטי שנפל לסבתא על השמלה החדשה", לא מדובר בהכרח בסיפור בעל עניין ציבורי. כדי שסיפור אישי ופרטי כזה יפלס לו דרך בעולם הרחב, דרושים גם כישרון והצדקה אמנותית וגם שהסיפור יעורר רגש אוניברסלי שיהיה רלוונטי גם מחוץ לבית.

לדוגמה, "שמוליקיפוד" - ספר הביכורים של אמא ואבא של גדי - המשורר ט. כרמי והאמנית שושנה הימן - שחתומים יחד על הספר בשם העט "כוש" (ספרית פועלים, 1955), כהוריו של הספר ושל גדי גיבורו. אף שברור שהספר נולד כמתת לילד אהוב, במתכונתו הציבורית יש בו גם אמירה אמנותית חדשנית ומרתקת: שפה פשוטה "בגובה העיניים", שלא היתה דבר של מה בכך בשנות ה-50, הבנה גרפית וטיפוגרפית עמוקה, איורים מינימליסטיים שובי עין ולב, ואמירה חתרנית מאוד לאותן שנים - בעיקר בין כותלי ההוצאה הפועלית שבה ראה הספר אור - על נפלאות ההיות-לבד. והכי חשוב: למרות הפן האישי שלו, "שמוליקיפוד" מצליח להעניק לכל קורא קטן הרגשה שהספר מיועד אליו אישית, שמדובר בו-עצמו. כך נחסכת מהקוראים אותה הרגשה, שעולה לעתים קרובות מדי מסיפורים "תוצרת בית" המוגשים כספר, שהוא אורח לא-קרוא בסיפורו של ילד אחר. במלים אחרות: כשאתם מחליטים להוציא לאור ספר משפחתי, כדאי לשכוח לגמרי את הקהל הביתי, ולהתכוונן החוצה, לילד שאינכם מכירים.

שלישית, הפן המוסיקלי: לא כל סיפור לפעוטות צריך להיות מחורז, להפך. אפשר אף להגיד שככלל, עדיפה הפרוזה. כשבוחרים לחרוז סיפור צריכה להיות לכך הצדקה תוכנית ואסתטית. סופרי ילדים בראשית דרכם, גם אם לא ניחנו באוזן מוסיקלית, נוטים לכלוא את הסיפורים שלהם בתוך סד חריזה נוקשה, ולעתים אף מרדים ומונוטוני, מתוך הנחה שילדים אוהבים חרוזים. התוצאה היא שהאלמנט האמנותי הזה, שאמור לשרת את הסיפור, הופך למטרתו העיקרית של הסיפור. עד כדי כך שסופרים מתחילים רבים סבורים שאם הצליחו לסיים כל שורה בהברה הנכונה ובתוך כך להעביר איכשהו את העלילה (גם אם מבנה המשפט מעוות לחלוטין), הרי שהצליחו במשימה. נוסף על כך, ההיצמדות העיקשת לחרוז משכיחה לעתים קרובות מדי את המשקל, כלומר את המוסיקה של השורה כולה. למרבה האירוניה התוצאה היא דווקא טקסט א-מוסיקלי בעליל.

לכל סיפור פעוטות יש מוסיקה משלו, אך זו לא צריכה לבוא לידי ביטוי דווקא בחריזה ובמשקל נוקשים. לעתים דווקא טקסט שנוטה לפרוזה הוא מוסיקלי בהרבה מטקסט שמתעקש לחרוז בכל מחיר. לדוגמה, ספר הביכורים הידוע, שראה אור בשנות השבעים ונעשה בינתיים לקלאסיקה: "הביצה שהתחפשה" מאת המשורר דן פגיס (1973, עם עובד). אין ספק שלו רצה בכך, היה פגיס יכול לחרוז ולמשקל את סיפור חיפוש-הזהות הזה. אולם דווקא בשל תוכנו שמושך קדימה, בחר פגיס בכתיבת פרוזה, וזאת מבלי להחמיץ את הפוטנציאל המוסיקלי של הקריאה בקול. בכל שורה מחכות למאזין הפתעות צליליות, שהופכות את הקריאה בספר לחגיגה מוסיקלית מהנה.

לכן, הרבה לפני שהטקסט נשלח למו"ל, יש להעבירו את מבחן הקריאה בקול. רק כשהאוזן נהנית ומתגרה, ורק כשהמשפטים מתגלגלים בפה בנעימות, אפשר לשקול הוצאה לאור. רביעית, הפן החזותי: כותבים מתחילים נוטים להקל ראש במקומם של האיורים בסיפור הכולל. רבים מהם לא למדו עדיין שגם כאשר סיימו לכתוב, והכתוב מושלם בעיניהם, המלאכה טרם הסתיימה. עתה מגיע תורו של המאייר לומר את דברו ומשסיים, כתב-היד צריך לעבור בחינה מחודשת. האם יש עתה מידע עודף? אולי צריך לוותר על מקצת מהתיאורים שהאיור היטיב לבטאם? האם האווירה המשתמעת מהמלל תואמת את זו שעולה מהציור? האם זוויות מסירת הדברים עולות בקנה אחד? ועוד ועוד עניינים הקשורים במשא-ומתן האמנותי בין המלה לציור, המייחד את ספרי הילדים מכל ביטוי אמנותי אחר.

ספרי ביכורים רבים מדי מסתפקים באיורים נחמדים וצבעוניים ובאותיות גדולות, המסמנים את הספר כספר ילדים, מבלי לנצל את תרומתם החיונית של האיור והגרפיקה לסיפור הכולל. דו-שיח מוצלח כזה בין המלים לציורים מתרחש בספר ביכורים נפלא, שנהפך עם השנים לאחד מנכסי צאן הברזל של ספרות הילדים הישראלית: "מיץ פטל" מאת חיה שנהב ותמרה ריקמן (עם עובד, 1970). ריקמן ידעה לתרגם לשפת הציורים את הטון הלא-סמכותי, פורע החוק והעולץ של שנהב, עד כדי כך שנדמה שאדם אחד עומד מאחורי הספר הזה. אגב, במקרה מוצלח זה עמד מאחורי הדו-שיח המפרה הזה עורך ספרי הילדים של עם עובד באותה העת, ט. כרמי, הזכור לטוב מ"שמוליקיפוד".

לעתים רחוקות מי שכותב הוא גם מי שמצייר. במקרה כזה קל יותר לכותב המתחיל לוותר בעת הצורך על הובלת הסיפור לטובת הציורים. מקרה מוצלח כזה הוא ספר הביכורים היפה של רינת הופר, "ציידת הנמשים" (הקיבוץ המאוחד, 1995). ספר שירה לירי זה זוכה לגיבוי חזותי מושלם באיורי השחור-לבן של הופר, שמחזקים מאוד את הטון הפרטי והאישי שלו. במלים אחרות: כשאתם כותבים לילדים, אל תשכחו שמלאכת הכתיבה היא רק חצי עבודה. אם אינכם באים מתחום האיור, ועדיין לא רכשתם ניסיון ביצירה משותפת זו של סופר ומאייר, רצוי להיעזר בבעלי מקצוע בבחירת המאייר המתאים ובניהול הדו-שיח האמנותי עמו. אם ההוצאה לוקחת על עצמה את בחירת המאייר והעבודה עמו, כדאי לבקש להיות שותף לדו-שיח עם המאייר לטובת המוצר הסופי.

ועצה אחרונה לסיום: לא כל סיפור חייב לראות אור במהדורות מסחריות. את הכסף הרב שתוציאו על הוצאת כתב-היד שלכם בהוצאה פרטית, שממילא לא תטפל כראוי בטקסט, כדאי אולי לנצל לקניית ספרות ילדים טובה שכבר קיימת בשוק.
 

moncha

New member
דבי תודה על מאמר

מעניין מעשיר ואפילו משעשע . אישית זהו חומר למחשבה
 
אני לא סובלת את הספר הזה. הוא טרחני,

מעצבן וכמובן הרעיון ההזוי שהילד התנהג לא יפה ואמא נעלמה לו.

את הפוסט עצמו לא ממש הבנתי (וקראתי כמה פעמים), אבל אולי זאת העייפות המצטברת שלי
 
הפוסט-מאד לא ברור

אין ספק שנכתב בסערת רגשות,
למרות שהכותבת מעידה על עצמה כבעלת שפה עשירה ומליצית.
את הספר אני לא מכירה- מכירה כדוגמתו ומכירה את הלך הרוח.
אכן, בעייתי.
בעייתי עוד יותר כשהוא מגיע מהגן.

מצד שני, דבוש צרפה לנו גם מאמר מקפיא רגליים
( למי שספר הביכורים שלה כבר בשלב הכריכיה)
המסביר כמה בעייתי ופרוץ תחום הספרות לילדים.
הייתי אומרת, שגם תחום התרבות והבידור לילדים פרוץ לא פחות
אלא, שאנחנו לא מכניסים אותו הביתה.....
ולא פעם עלו כאן ,בפורום, דיונים המתפלפלים על המורכבות בעשייה למען ילדים,
למרות שלעתים קרובות חושבים שזה קל יותר מאשר למבוגרים. כי הילדים קטנים יותר או נמוכים יותר?????
ממש כמו בספרים- כל מי שאוהב/ת לספר לילדים הפרטיים חושב שהוא יכול לעשות מזה מקצוע.
ולא. זה הרבה יותר מורכב!
 

פ י ו ל ה

New member
אלוהים ישמור!

אני לא מכירה את הספר הזה ועם התיאור שלו כאן... אני גם לא רוצה להכיר...
מי מביא את הרעיונות האלה? אין לי מושג... זה נשמע לי כמו דבר מבהיל שמייצר חרדות.
זה ממש מוזר. אין שם שום מסר בסוף של הפוך על הפוך כזה? שאמא לא באמת הולכת לא משנה מה?
פשוט מוזר
 
אני לא רוצה להביע דעה בנושא

בינתיים
נו מה?
באמת חשבתם שאני נמנע מלהביע דעה?!
אם התשובה היא, כן, אז:
א. הצחקתם אותי
מאוווווווד
ב. אתם ממש אבל ממש ממש לא מכירים אותי!!!
אני אתחיל ואומר ששמעתי על ההצגה הזו כבר לפני שנים רבות וגם על קלטת הוידאו והדי וי די שבאו בעקבותיה.
לא צפיתי בהצגה וגם לא בגירסה המצולמת שלה

גם בדברים ובקישור שהעלתה דבי, לא הצלחתי להתעמק בשביל להביע דעה ומעבר לזה שאני אקרא את הדברים כמו שצריך ואביע את דעתי בחופשיות, כפי שאני עושה תמיד,
ומבלי להתייחס לתוכן הדברים שנכתבו כאן ועל ההצגה\הסיפור, אני רוצה לספר לכם שההצגה הזו רצה כבר שנים רבות בהצלחה, גם במסגרת גני הילדים, בתי הספר, אמנות לעם ז"ל, סל תרבות ארצי וסלי תרבות שונים ברחבי הארץ שמורכבים באופן אישי
ומה אני בא לומר לכם בזה ושוב מבלי להתייחס לדברים שנכתבו?
שטעם זה עניין אינדיווידואלי ושמה שבעיני האחד, נחשב לנפלא ומיוחד ובעיני האחר לאכזבה ולכישלון - אינו הופך את דעתו של זה אן האחר לצודקת ומוחלטת,
גם אם האחד הוא מבקר נודע או גאון תרבות והאחר הוא "רק" אוהב\חובב תיאטרון או "סתם" דעה של אדם מהרחוב!!!
 
עכשיו גם אני יכולה להביע דעה לאחר שצפיתי

בקלטת....ובכן השד לא נורא כמו שחשבתי לאחר כל המילים שנכתבו........
דווקא סיפור דיי נחמד המזכיר לי מאוווווד את הסיפור: "ארץ יצורי הפרא"
גם פה כמו בסיפור העלילה מתחילה עם ילד ואימא שכועסת עליו ... [מחשב - מקס לא אכל ארוחת ערב]
המשך הסיפור הוא חלום .....כאילו אימא נעלמת .... מקס- גם לו אימא נעלמה בערך לאחר שיצא למסע לארץ יצורי הפרא

בחלום של שניהם הם פוגשים יצורים שעוזרים להם להבין שהתנהגותם לא הייתה בסדר מלכתחילה וכשהם חוזרים הביתה [מן החלום]
אימא מחכה להם בבית .....והכל בסדר הם למדו להיות מחונכים וסבלנים יותר....
סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות ,סבלנות ילדים ,זה מפתח הקסמים- "מפתח הקסמים של דידי"
הייתי מסכמת את הסיפור ואומרת: "לא כצעקתה"
יום טוב לנו
דבוש
 

פ י ו ל ה

New member
האמת היא שלא

מפתיע אותי לשמוע את דברייך דבי, שהשד הוא לא כמו שמספרים, כי כמו שכתבתי, זה נראה לי מוזר. אם זה היה עד כדי כך מחריד ומבהיל קשה לי להאמין שכ"כ הרבה גננות והורים היו משתפים עם זה פעולה. לא יודעת אולי אני נאיבית אבל זה מה שעלה לי בראש כשקראתי את הדברים האמורים בהתחלה.
אני שמחה לשמוע שלא זה המצב.

ודודי, אתה בהחלט צודק. כבר דיברנו כאן בפורום הרבה פעמים בעבר על המקום שיש לסוגים שנים של דברים ואיכויות וז'אנרים וכו' על הבמות ובכלל ועל המענה שזה נותן לקהל מאוד רחב של ילדים שונים. אני יכולה להתוודות ולומר עם היד על הלב שבהתחלה כשדיברנו על זה בימי קדם היה לי קשה עם זה, כל הזמן הייתי אומרת שאני רוצה שהילדים יגדלו על "איכות" ואז אני זוכרת שהדיונים האלה מאוד השפיעו עלי וגרמו לי לחשוב איך בכלל מגדירים "איכות"? ומה זה טוב ורע נכון ולא נכון? נראה לי גם שהעבודה עם פגועי הנפש עשתה לי משהו. פתאום כל ההבנות שלך על העולם, אתה מבין שלא ברור מי הגדיר אותם בכלל. ופתאום זה נראה לי נורא חשוב לתת מקום לכל מה שיש שם בחוץ.

מה שכן, אני חושבת שצריך להיות בכל זאת ערניים לוודא שאנחנו לא מאפשרים למשהו שיש בו פוטנציאל מזיק לחדור אלינו הביתה.. אבל גם למה מזיק אפשר למצוא ויכוחים ופרשנויות :)
לכן בעיקר חשוב אולי שכל הורה יכיר את הילד שלו מספיק טוב כדי לדעת מה מתאים לו ושם אולי ימצא הפתרון...

המשך ערב נעים לכולנו :)
 

יהבוליק

New member
אני מכירה את קלטת השמע של דידי

ודווקא אני זוכרת שבגן מאוד אהבו אותו.
רק אני זוכרת שהאיכות של הדיבוב והקולות היתה מעפנה, ואת הסיסמא" סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות סבלנות ילדים זה מפתח הקסמים
והדידי המסכן הזה, כל כך מתאמץ עם עצמו להיות בסדר..
בכלל לא זכרתי שיש קשר לאמא וכל הדברים המפחידים..

בסוף אותה שנה קניתי מתנה לגן- דיסק שמע של "זרעים של מסטיק" - זה דיסק!
 
למעלה