מה דעתכם? מפתחות הקסם של דידי?
שמעתי על הסיפור אך לא ממש קראתי....
מי קרא? האם באמת אימא של הילד נחטפה והיא תחזור רק אם הוא יתנהג יפה????
מפתחות הקסם –ממש לא המלצה או זהירות! ספרות ילדים!
לצפייה במסך מלאמפתחות הקסם –ממש לא המלצה או זהירות! ספרות ילדים!
7
פעילויות ילדים
מביאים ברעד אדיר ילד לעולם (או ילדה. כן יש לי גם בת ואני פמיניסטית. כתוב כאן מטעמי נוחיות בזכר). רוצים שיהיה מושלם. הכל. לא ברור מה זה מושלם, אבל כל אחת בטוחה שהיא תתן הכל, הכל, לילדים שלה. על הפרק לא מותגים או כל הזבל הזה במסגרת מה שנותנים, אלא הנשמה, כל הישות שלנו שמופנית לילד שלנו.
אחד מתוך סט של עקרונות החינוך שבעלי (נושא תיק החינוך בבית) דרש הוא, שנעשה הכל כדי להעביר את המסר לילדים שלנו, שאנחנו שלהם בלי תנאים. בלי תנאים. יש כל כך הרבה סיפורים על ילדים שעברו דברים נוראים, ואבא ואמא לא ידעו ולא היו שם בשבילם. בין היתר כי כבר בגיל כל כך מוקדם אנחנו חיים את הדימוי שלנו, אז אם הדימוי שלנו חזק וגדול, ומישהו מחוץ לבית מקטין ומחליש, אז אולי אין מקום לקטן ולחלש.
אחת הדרכים לכך הייתה, שאנחנו לא "רוקדים" על נטישה לסוגיה כדי לכרוך את הילדים שלנו אלינו. אין דבר כזה "אם אתה לא בא אני הולכת", כי אני לא הולכת מגן שעשועים ומשום מקום אחר, בלי הילד שלי גם אם הוא רוצה לשחק עוד טיפה וכרגע לא מסונכרן עם לוח הזמנים שלי. בין היתר, גם במחיר של לגשת אליו, ולהרים, גם אם הוא בוכה ואני צריכה ללכת, כי אני לא זזה בלעדיו, וזה לא נושא לדיון או לאיומים. זו עובדה.
אבל בשביל החרדות וההתניות – קיימים ספרי ילדים שנמצאים כמו זבל ונכתבים על ידי אנשים שלא ברורה לי המוטיבציה שלהם (או קיי. למכור כי קונים כאן הכל).
לפני שלוש שנים חזרנו לארץ. הייתה שביתה ארוכה, והרבה זמן פנוי לכל הילדים. אחד הילדים בשכבה של הבת שלי החליט לנצל את הפנאי האינסופי הזה למכות. אז הוא הכה את הבת שלי. לא, היא לא ספרה לי. חברה של חברה שספרה לאימא שלה, שספרה לשכנה שספרה לי. הכאב היה איום. בוקס אדיר לבטן. אין בית ספר. אין עם מי לדבר. הבת שלי הוכתה ולא ספרה לי. שאלתי אותה. כן היא אמרה, אבל כולם היו עסוקים בחזרה לארץ ועניינים. עזבי, היא אמרה לי, זה ילד אלים. הוא מכה את כולם.
הלכנו יום אחד ברחוב ביחד, וצחקקנו. קניות ביחד זה כיף. אימא ובת. ופתאום, שני פרחחים עברו על אופניים, ואחד שאל את השני – "זו הילדה ש...." קפאתי. נפלו לי השקיות מהיד. הבת שלי מלמלה "אמא, עזבי" אבל אני כבר רצתי אחרי המניאק. כן, תפסתי אותו. הוא הכחיש, אולי כי התנפלתי עליו כמטורפת תפסתי אותו בחולצה וצרחתי עליו שאם הוא מתקרב לבת שלי, אני גוררת אותו ואת האבא שלו בביצים למשטרה, ושמחר הוא ייגש אליה ויתנצל, אחרת זה סוף החיים השקטים שלו. מוכר שהסצנה התרחשה בכניסה לחנות שלו אמר לי שהוא מכיר אותו, ואת אבא שלו, והם אנשים בסדר, אבל אני צרחתי שאני מכירה אותו היטב, ואם הוא לא מתנצל ומתרחק מהבת שלי, יגמר היחס הטוב שהוא מקבל כרגע.
צריך לציין כמה דברים:
א. כשאני כועסת בעברית תקנית, ברחובות ישראל, זה נשמע דבילי. במיוחד כשזה יוצא מאישה לא גדולה, שהרושם הכללי ברגעים כאלה הוא שהיא יצאה מאיפוס.
ב. הוא וההורים שלו לא התלוננו עלי במשטרה על תקיפה. זה היה מעשה דבילי מצדי, ומזל שהבלוג בשם בדוי.
ג. למחרת ניגש המניאק הקטן לבת שלי, ואמר סליחה, ומאז הוא לא מתקרב.
ד. אני מקווה שהבת שלי יודעת טוב יותר שאני איתה. ואם מישהו מכה אותה, אני איתה. ואם מישהו עולב בה, אני איתה. כל מה שקורה, כל הזמן, אני איתה. אם יקרה משהו שוב, אני מקווה שהיא תבוא אלי.
למה הסיפור. כי כל הזמן אני עובדת ומתאמצת שהילדים שלי לא יפסיקו לרגע לתת בי אמון ולדעת שאני איתם תמיד. כל הזמן. וכל הזמן מקווה שמה שקורה מחוץ לבית לא יהרוס יותר מדי. ולפעמים אני מצליחה, ולפעמים לא.
והנה, חזר הילד שלי, שלישי במניין הרביעייה, נשמה צעירה בת 5.5.,עם הספר על מפתחות הקסם של דידי. ספר מלא המלצות ופרגונים של מערכת החינוך. נראה שהם אפילו למדו אותו בגן. בספר, דידי מתנהג לא יפה. אימא סוגרת את המחשב שלו ושולחת אותו לישון. בחלומו, אימא של דידי נחטפה ואיננה, ודידי צריך להתנהג יפה, כי התנהגות יפה היא המפתח (הקסם!) להשבת אימא. הספר הוא המסע להשבת אימא. מסכן דידי. הוא לא מתנהג יפה ואשם בזה שאימא נעלמה. שובה של אימא מותנה בנימוסים של דידי.
אני בטוחה שיש דברים טובים בתחושות אשמה. ככה לומדים אחריות חברתית, בין היתר. אבל לאיים על הילד שלי שאלך אם הוא לא יגיד יפה "בבקשה" ו"תודה"?! אם הוא לא יהיה מה שאני חושבת שהוא – מנומס, חברותי, יו ניים איט? ומי, לעזאזל, מי קובע מה התכנים שנכנסים לגנים? איך תוכן אלים ומאיים כזה מקבל פרגונים כספר חיובי? לא ברור לי.
את הספר אוציא מהבית. את החרדה הוא כבר נטע בלבו של הילד שלי. הספר עבד נגד החינוך שלי, ונגד הקשר ביני לבין הילד שלי. למזלנו, הוא מכיר אותי, הצעירצ'יק הזה. אני מקווה שזה יעזור לו להתגבר על הזבל הזה. בסך הכל, עוד הרבה זבל מחכה לו ולכולם מחוץ לבית. חבל שיש ספרים שבחסות מערכת החינוך מכניסים את הזבל הזה לתוך הבית וליחסים בו.
הקישור לכתבה: http://cafe.themarker.com/post/1720865/
שמעתי על הסיפור אך לא ממש קראתי....
מפתחות הקסם –ממש לא המלצה או זהירות! ספרות ילדים!
לצפייה במסך מלאמפתחות הקסם –ממש לא המלצה או זהירות! ספרות ילדים!
7
פעילויות ילדים
מביאים ברעד אדיר ילד לעולם (או ילדה. כן יש לי גם בת ואני פמיניסטית. כתוב כאן מטעמי נוחיות בזכר). רוצים שיהיה מושלם. הכל. לא ברור מה זה מושלם, אבל כל אחת בטוחה שהיא תתן הכל, הכל, לילדים שלה. על הפרק לא מותגים או כל הזבל הזה במסגרת מה שנותנים, אלא הנשמה, כל הישות שלנו שמופנית לילד שלנו.
אחד מתוך סט של עקרונות החינוך שבעלי (נושא תיק החינוך בבית) דרש הוא, שנעשה הכל כדי להעביר את המסר לילדים שלנו, שאנחנו שלהם בלי תנאים. בלי תנאים. יש כל כך הרבה סיפורים על ילדים שעברו דברים נוראים, ואבא ואמא לא ידעו ולא היו שם בשבילם. בין היתר כי כבר בגיל כל כך מוקדם אנחנו חיים את הדימוי שלנו, אז אם הדימוי שלנו חזק וגדול, ומישהו מחוץ לבית מקטין ומחליש, אז אולי אין מקום לקטן ולחלש.
אחת הדרכים לכך הייתה, שאנחנו לא "רוקדים" על נטישה לסוגיה כדי לכרוך את הילדים שלנו אלינו. אין דבר כזה "אם אתה לא בא אני הולכת", כי אני לא הולכת מגן שעשועים ומשום מקום אחר, בלי הילד שלי גם אם הוא רוצה לשחק עוד טיפה וכרגע לא מסונכרן עם לוח הזמנים שלי. בין היתר, גם במחיר של לגשת אליו, ולהרים, גם אם הוא בוכה ואני צריכה ללכת, כי אני לא זזה בלעדיו, וזה לא נושא לדיון או לאיומים. זו עובדה.
אבל בשביל החרדות וההתניות – קיימים ספרי ילדים שנמצאים כמו זבל ונכתבים על ידי אנשים שלא ברורה לי המוטיבציה שלהם (או קיי. למכור כי קונים כאן הכל).
לפני שלוש שנים חזרנו לארץ. הייתה שביתה ארוכה, והרבה זמן פנוי לכל הילדים. אחד הילדים בשכבה של הבת שלי החליט לנצל את הפנאי האינסופי הזה למכות. אז הוא הכה את הבת שלי. לא, היא לא ספרה לי. חברה של חברה שספרה לאימא שלה, שספרה לשכנה שספרה לי. הכאב היה איום. בוקס אדיר לבטן. אין בית ספר. אין עם מי לדבר. הבת שלי הוכתה ולא ספרה לי. שאלתי אותה. כן היא אמרה, אבל כולם היו עסוקים בחזרה לארץ ועניינים. עזבי, היא אמרה לי, זה ילד אלים. הוא מכה את כולם.
הלכנו יום אחד ברחוב ביחד, וצחקקנו. קניות ביחד זה כיף. אימא ובת. ופתאום, שני פרחחים עברו על אופניים, ואחד שאל את השני – "זו הילדה ש...." קפאתי. נפלו לי השקיות מהיד. הבת שלי מלמלה "אמא, עזבי" אבל אני כבר רצתי אחרי המניאק. כן, תפסתי אותו. הוא הכחיש, אולי כי התנפלתי עליו כמטורפת תפסתי אותו בחולצה וצרחתי עליו שאם הוא מתקרב לבת שלי, אני גוררת אותו ואת האבא שלו בביצים למשטרה, ושמחר הוא ייגש אליה ויתנצל, אחרת זה סוף החיים השקטים שלו. מוכר שהסצנה התרחשה בכניסה לחנות שלו אמר לי שהוא מכיר אותו, ואת אבא שלו, והם אנשים בסדר, אבל אני צרחתי שאני מכירה אותו היטב, ואם הוא לא מתנצל ומתרחק מהבת שלי, יגמר היחס הטוב שהוא מקבל כרגע.
צריך לציין כמה דברים:
א. כשאני כועסת בעברית תקנית, ברחובות ישראל, זה נשמע דבילי. במיוחד כשזה יוצא מאישה לא גדולה, שהרושם הכללי ברגעים כאלה הוא שהיא יצאה מאיפוס.
ב. הוא וההורים שלו לא התלוננו עלי במשטרה על תקיפה. זה היה מעשה דבילי מצדי, ומזל שהבלוג בשם בדוי.
ג. למחרת ניגש המניאק הקטן לבת שלי, ואמר סליחה, ומאז הוא לא מתקרב.
ד. אני מקווה שהבת שלי יודעת טוב יותר שאני איתה. ואם מישהו מכה אותה, אני איתה. ואם מישהו עולב בה, אני איתה. כל מה שקורה, כל הזמן, אני איתה. אם יקרה משהו שוב, אני מקווה שהיא תבוא אלי.
למה הסיפור. כי כל הזמן אני עובדת ומתאמצת שהילדים שלי לא יפסיקו לרגע לתת בי אמון ולדעת שאני איתם תמיד. כל הזמן. וכל הזמן מקווה שמה שקורה מחוץ לבית לא יהרוס יותר מדי. ולפעמים אני מצליחה, ולפעמים לא.
והנה, חזר הילד שלי, שלישי במניין הרביעייה, נשמה צעירה בת 5.5.,עם הספר על מפתחות הקסם של דידי. ספר מלא המלצות ופרגונים של מערכת החינוך. נראה שהם אפילו למדו אותו בגן. בספר, דידי מתנהג לא יפה. אימא סוגרת את המחשב שלו ושולחת אותו לישון. בחלומו, אימא של דידי נחטפה ואיננה, ודידי צריך להתנהג יפה, כי התנהגות יפה היא המפתח (הקסם!) להשבת אימא. הספר הוא המסע להשבת אימא. מסכן דידי. הוא לא מתנהג יפה ואשם בזה שאימא נעלמה. שובה של אימא מותנה בנימוסים של דידי.
אני בטוחה שיש דברים טובים בתחושות אשמה. ככה לומדים אחריות חברתית, בין היתר. אבל לאיים על הילד שלי שאלך אם הוא לא יגיד יפה "בבקשה" ו"תודה"?! אם הוא לא יהיה מה שאני חושבת שהוא – מנומס, חברותי, יו ניים איט? ומי, לעזאזל, מי קובע מה התכנים שנכנסים לגנים? איך תוכן אלים ומאיים כזה מקבל פרגונים כספר חיובי? לא ברור לי.
את הספר אוציא מהבית. את החרדה הוא כבר נטע בלבו של הילד שלי. הספר עבד נגד החינוך שלי, ונגד הקשר ביני לבין הילד שלי. למזלנו, הוא מכיר אותי, הצעירצ'יק הזה. אני מקווה שזה יעזור לו להתגבר על הזבל הזה. בסך הכל, עוד הרבה זבל מחכה לו ולכולם מחוץ לבית. חבל שיש ספרים שבחסות מערכת החינוך מכניסים את הזבל הזה לתוך הבית וליחסים בו.
הקישור לכתבה: http://cafe.themarker.com/post/1720865/
