אז ככה, מניסיון של ילד אחד
ומחשבות על עוד, מתישהו, אז עברנו על כל הטיעונים שהוזכרו כאן: 1) חשיבות הקשר הביולוגי בין הילדים- סותרת מעט את הנחת היסוד של המשפחות שלנו, שלפיה אין הרבה חשיבות לקשר הביולוגי. הנה - אני אמא של פינוקי מבלי שיהיה בנינו כל קשר ביולוגי. אז למה החשיבות הגדולה כשזה מגיע ליחסים בין האחים? הרי הם יחיו כאחים דווקא בגלל הקשר הלא ביולוגי- העובדה שהם גדלים באותו בית עם אותן אמהות. 2) העניין של עזרה רפואית אחד לשני במקרה הצורך - נשמע מאוד "נכון" - אבל: מישהי אמרה לי שברגע שלא שני ההורים משותפים, אלא רק אחד, אז סיכויי ההתאמה בין הילדים- לצורך תרומות שונות ומשונות (שלא נדע) יורדים פלאים. זה מסוג הדברים שאנחנו אומרים מבלי לדעת את העובדות. כדאי להתיעץ עם גנטיקאי (אם זה ממש חשוב למישהו). 3) השיקול המנצח (אבל הלא מאוד משמעותי) עבורי הוא שבתהליך הבחירה של התורם הרגשתי שיש לנו כל כך מעט שליטה שממש לא בא לי לעבור את זה שוב. במהלך ההריון של זוגתי בהחלט חוויתי מידי פעם מחשבות לגבי "מה אם..." (התורם רוצח/יש לו אוזניים נורא מצחיקות/יש לו חרא של אופי) ולקחת שוב מאותו התורם מקטין את החששות האלה, כי כבר אנחנו יודעות "עם מי יש לנו עסק". ולכן קנינו עוד מנות של אותו התורם גם עבורי (בבנק "שלנו" מותר!). אבל בשל העלות היקרה יכול מאוד להיות שהכמות הזו לא תספיק ואז נצטרך לבחור תורם אחר. זה משהו שאני בהחלט יכולה לחיות איתו. ובקשר לדברים של יעבץ: ההרגשה שלי היא שבהעדר כללים כתובים כל מנהל בנק זרע לוקח לעצמו חרויות והחלטות מאוד מרחיקות לכת- מה לתת, למי ולפי אילו קרטריונים. זה המקום להזכיר שייעבץ - כבודו במקומו מונח- לא שולט על כל תרומות הזרע במדינה ויש עוד בנקי זרע, עם מדיניות אחרת.