אימון כמבנה תומך מחויבות
מאוד מסכימה עם ההגדרה של איריתשעל. וזה אולי אחד הדברים החשובים - האופן בו אנו מגדירים מושגים ומפרשים התנהגויות. מה שאני בחרתי לראות באימון של אלון גל , שללא ספק בעל סגנון יחודי לו, הוא שיקוף חד של המצב ובדרכו בעצם אומר "אני לא מחוייב לסיפורים ולתרוצים אלא למטרות שבשמן הזמנתם אותי ללוות אתכם" - אין ספק שאת המסר הזה ניתן להעביר בטונים שונים, בליווי שפת גוף שונה אולי (אם כי, שוב, חשתי מספיק נוח כצופה מהצד) אבל העיקר שיעבור בצורה ברורה המסר לגבי מה חייב להשתנות כאן והיום אם רוצים לראות תוצאות ולהביא פתרונות ולא רק לדבר ולדוש בבעיות. לא ברור לי היכן מתבטאת האגרסיביות? לראייתי, אחד האמצעים החשובים העומדים לרשותנו כמאמנים בתהליך ממוקד מטרה הוא השיקוף. ואחד השיקופים המשמעותיים הוא שיקוף השקר בו חי המתאמן. שיקוף הפער בין אמירותיו לעשייתו. אין השיקוף עומד בפני עצמו, כמובן, אך הוא מהותי להתקדמות התהליך. כיוון שכל עוד המתאמן לא יפנים את התרומה שלו למצב הקיים ויקח אחריות על ההנעה קדימה...כלום לא יקרה באמת. בתגובתי למאמנת דורית הוספתי את המתאמן עצמו כמי שמנחה את סגנון האימון בשלביו השונים. מנסיוני, ישנם המתאמנים שגישה כזו פשוט מייצרת שיפט בהתייחסות שלהם. אני ממש יכולה לשמוע את ה"דינג-דונג" בראשי כשזה נדרש. בל נשכח שהמתאמן עצמו יבדוק את הגבולות שלנו, לא פעם. והגבולות שלנו צריכים להיות מאוד ברורים. ויש מקומות שאני אייצג "קיר" - הוה אומר: "אי אפשר לחצות" או "בדרך הזו אני לא פוסעת איתך" או אחר. לתפישתי המקצועית, מתאמנים מבקשים שמאמן ילווה אותם במטרה לעזור להם לשמור על מסגרת המחויבות שלהם למטרה שהם עצמם הציבו, לאג'נדה שלהם. בדיוק במקום בו הם לא מצליחים לבד ליצור את השינוי בחייהם ובשם הסיבות הלא מובחנות דיין שבגינן לא מתאפשר השינוי המיוחל. בדיוק שם הם הכי מקובעים והכי מגוננים. בדיוק שם יתחילו להסתובב ולסובב אותנו במעגלים כשכל הפסטיבל מגובה ב"סיפורים" הכ"כ מרשימים שכן אלה הם הסיפורים שלמדו לספר לעצמם כל חייהם, ואלה הם בדיוק הסיפורים שהם חיים. ואלה הם בדיוק הסיפורים שלא מאפשרים להם להגשים את מטרתם. ובנוגע לחלק האחר בשאלה - "אימון עדין" - לא ברור לי למה הכוונה? יכולתי להניח שזה ההפך ממה שכינית "אגרסיבי" אך אני מוותרת על ההנחה ואם תרצי לענות ולהמשיך את הדיון יכול להיות מעניין. ובכל מקרה, יופי של שאלה.
