כתבתי למשפחה שלי אתמול...
3 חודשים מאז שהלכת, אמא.
כל כך השתנינו, בתקופה הזו.
חלקנו מסירים מעלינו באבחה אחת מהירה את כל הקליפות הנותרות של הביצה,
חלקנו מבשילים לאיטנו עוד תלויים על בלימה,
כולנו חוזרים אל הקן המיותם,
מנסים ביחד לבנות את קירותיו, את יחסינו, את המשפחה המשונה...
כי את היית בית, היית דוגרת והיית שורש,
את היית המשפחה, וממך הכל התחיל ובין כל אחד מאיתנו לבינך נשאר,
את היית המתווכת, המפשרת, היוצרת של התקשורת,
והיינו כמו זרים עת התחלת לחמוק מידינו, ועכשיו אנחנו כבולים מחדש,
בכבלים של צער וכאב, בכבלים של חובה ושל הכרח,
בכבלים מחודשים של אהבה ואיכפתיות, שאנחנו נאלצים לבסוף לרקום.
מתוך האובדן הזה כולנו גדלים, והלוואי שיכולנו להישאר עוד ילדים,
ולהמשיך לחבק רק אותך.
אתמול ישבתי עם חברה שאיבדה את אביה לפני 3 שנים.
הדמעות כל כך קרובות לפני השטח אצלה. כל פעם שאנחנו מדברות- היא בוכה.
העצב הוא כמו חוט שמשוך עליה, שבאיזשהו מקום ראיתי מיום שהכרתי אותה (לפני כשנה) וזה אחרת לגמרי ממני...
מודה שאני מרגישה שהאובדן הזה חיזק אותי מאד, גם בדרכים שאני עוד לא לגמרי מודעת אליהם. וזה לא שאני לא עצובה וכואבת- אני כן.
בכל אופן, היתמות אכן מהדהדת. כתוב במסכת סנהדרין: "אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה", ואבא שלי, יתום מאב מגיל צעיר מאד, יתום מאם כבר 20 שנה בערך, ועכשיו היתמות שלו מורגשת מאי פעם- שהוא התייתם מאישתו...
