<<<<
אינני יודע אם יש חשיבות רבה לשאלה הזו. האופן שבו אנו נבחר לדבר על דברים לא באמת יכול להנמיך או להעלות ערכו של משהו. אלו סך הכל דיבורים שתלויים בצורות הניסוח שלנו. למה הכוונה ב"העלאת הטבע"? למה הכוונה ב"הנמכת האל"? ברי שלא מדובר על העתקה פיסית במרחב. ואם כך, אז למה הכוונה? מה גם שלא ברור לאיזה סוג של פאנתאיזם מכוונים הדברים. לפאנתאיזם יש, כידוע, עשרות גוונים. מכיוון שהמילה 'פאנתאיזם' עמומה, כדי לדון על אודותיה עלינו להגדירה כדבעי. הרי במידה רבה רוב התפיסות בהיסטוריה היו פאנתאיסטיות, במערב ובמזרח גם יחד. אחת מהדעות, שבין היתר ליבוביץ אחז בה, גרסה שפאנתאיזם זהה לאתאיזם. אולם למעשה המונותאיזם הרבה יותר קרוב לאתאיזם מאשר שלל הגישות הפאנתאיסטיות.
לגבי התפיסה של שפינוזה: האלהים שעליו הוא דיבר קרוב בהרבה היבטים לאלהי הפילוסופים היהודיים, הנוצרים והמוסלמיים מימי הביניים. זהו בוודאי לא פאנתאיזם פארמינידי או סטואי, לא כל שכן שאין זה פאנתאיזם הזהה לאתאיזם. אם כבר, אולי זהו פאנאנתאיזם. ברור שמושג האין-סוף של שפינוזה לא הושאל מהמתמטיקאים ישירות כי אם במיצוע של המקובלים והפרוטסטנטים. שפינוזה דן במפורש - ובלשון סכולסטית! - על תארי האל, על ממשות אחרונה ותכונות אחרונות [ultimate], על סיבת עצמו וכו'. אלהים של שפינוזה הוא עצם אין-סופי בעל מחשבה [חלק א משפט 1, בעיון, והשווה לעיון בחלק א משפט 7], וכל הדברים "קיימים רק במידה שהם מוכלים בתוארי אלהים" [א, 7 – בתרגום יובל]. כלומר לצד ההתבטאויות שלפיהן אלהים = טבע, ישנן לא מעט שבהן "כל היש ישנו באלהים" [ראה עמ' מא בתרגום קלצקין, משפט טו, והשווה שם משפט ז, עמ' פד].
לו יצויר ששפינוזה היה פאנתאיסט, כי אז הוא לא היה עושה מאמצים כה רבים כדי לבסס את העמדה שניתן לדעת רק שנים מתארי אלהים, כלומר רק את ההתפשטות ואת המחשבה. בהראותו שכל שאר אין סוף התארים אינם נגישים להכרת האדם, או להכרתם של יצורים שונים בעלי תבונה, נשאר שפינוזה בתוך המסורת של התאולוגיה המערבית, להוציא מדעת אלו המפרשים את דבריו ברוח הפילוסופיה של הטבע שרווחה במאה ה-17. לפיכך, למרות כמה הבדלים חשובים בנוגע ליחס שבין המהות לבין תאריה, תפיסת שפינוזה קרובה מאד לזו שמוצגת במורה נבוכים א, נח.
