אתם אוהבים סיפורים שכתובים כך? אני באופן עקרוני ממש לא מתה על חרוזים. בד"כ זה יוצא מאוד מאולץ. עיינתי לפני כמה זמן בספר "מקום אחר ועיר זרה" - רומן בחרוזים חדש של מאיה ערד, וזה מאוד לא מצא חן בעיני. אבל יש כמה ספרי ילדים ספציפיים שבהם זה חינני למדי.
"איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני" כתוב בחרוזים אאל"ט, ואני מאוד אוהבת אותו (זה קטע משפחתי). ובאנגלית יש את ד"ר סוס לדוגמא שלפעמים זה מאולץ ו/או טיפשי ולפעמים זה נחמד, כמו מתוך "horton lays the egg" שיש חלק שאני זוכרת ואוהבת: I meant what I said and I said what I meant an elephant's faithful one hundred percent. או מתוך "when we were very young" האהוב... אבל אם זה ארוך זה נראה לי מייגע מדי
החרוזים אינם נלוזים... או ליתר דיוק כשהחרוז אכן נלוז אפשר לצחוק ולעלוז שהרי מ"חרוזים נלוזים" של רואלד דאל המהולל להתעלם לחלוטין זה בבחינת מחדל ובאופן שאינו יוצא מהכלל ישנם חרוזים בספרים שנכתבו כמעט לכל גיל וקהל כלומר, לכל המשפחה, בכלל - כך אפרים סידון, שם נרדף לגאון מספר את אנדרסן וגם את התנ"ך ואת "אוזו ומוזו (מכפר קאקארוזו)" ו"עלילות פרדיננד (פדהצור בקיצור)" ואותם אפאחד לא ישכח כן כבודו של החרוז במקומו הוא מונח זאת אפשר להוכיח זאת ניתן להבטיח גם לךָ וגם לך ואצל מר יהודה אטלס זה רק הולך ונמשך כי "הילד הזה הוא אני" וגם את ועוד כותרים חדשים שאת שמם שכחתי כ(מעט) אבל לא אסיים מבלי להיווכח (האומנם וכך?) שאת ה"עניבות במדבר" לא תפקירו בשממה לא ת(ז)ניחו במגרה ותתהדרו בהן כבר מחר וגם שלומ, נעימאוד ...רציתי לומר...