מה דעתכם (2)...

[תמיד איתנו]

מה דעתכם ../images/Emo23.gif (2)...

שלום לכן/ם רציתי לשמוע את דעתכן/ם ולקבל מעט תמיכה (בשביל זה אנו כאן...)

לאחרונה בן משפחה וללא כל קשר אחד הקרובים אלי אמרו לי כי הם חשים מעט כעס כלפי על שמאז הפסקת ההריון חלפו מספר חודשים שבהם פשוט ניתקתי איתם את הקשר. הם חשים כי צריך להיות בקשר לא רק כשטוב אלא גם כשרע, ודווקא כשקשה לי אני אמור להיות איתם בקשר כדי שיתמכו בי. אני חש כי כן, הכוונות שלהם טובות (ומעריך זאת)...אבל מה לעשות, מאז האובדן פשוט לא מרגיש נוח לשוחח עם כולם על כל הנושא הטעון והאישי הזה. אני חש כי רק עם בת זוגתי אני מדבר בטבעיות על האובדן, וטוב לי עם זה. לדעתי זה רק עניין של זמן עד שאחדש את הקשרים...זה שאנו לא בקשר לא אומר שאני מתרחק כי הם לא בסדר... הם בסדר ואני (לדעתי) בסדר, פשוט עובר עלי תהליך וזה לוקח זמן. מה דעתכן/ם לגבי קשר עם הסביבה? האם גם אתן/ם "הורדתם הילוך בקצב החיים בכלל ועם החברים בפרט ?" מאז האובדן?

האם גם אתם חשים כי זו רק תקופה זמנית עד שתחדשו את הקשרים?

אשמח לשמוע את דעתכן/ם...כן, רק אתן/ם שעוברים כמוני את התהליך, מסוגלים לחוש את עוצמות התחושות והרגשות הנלווים לאובדן. כן, הוא נוגע בכל חלקי חיינו... תמיד שלכם, תמיד איתנו

 

[איפי טומבי]

במקרה האישי שלי

לא הורדתי שום הילוך, וגם לא היו לי שום דרישות מהסביבה. על כל שאלה אני נוהג לענות בשיא הטבעיות (כן, נולד ילד. לא, הוא נפטר) אבל לאו דווקא ליזום שיחות בעניין. האבל הוא עניין ביני לבין עצמי או אשתי...איך אומרים? "זר לא יבין זאת". אבל קצת מוזרה לי התגובה של הקרובים אליך - מה זאת אומרת "אתה צריך להיות איתם בקשר כדי שיתמכו בך"? זה צריך לבוא מיוזמתם, לא?

 

[תמיד איתנו]

לאיפי טומבי...../images/Emo140.gif

לגבי שאלתך...כוונתם היתה שכשקשה אז פונים למי שקרוב אליך (משפחה,חברים) והם נפגעים מכך שאני לא פונה אליהם. שוב, אני חש שזה רק עניין של זמן...והקשרים מצידי יתהדקו בבוא העת. פשוט כרגע, אני חש שאני מעדיף להתמודד לבד עם עתמי ובת זוגתי. תמיד איתנו.

 

[sivanori]

נשמע לי אידיוטי.

מה פתאום הם נכנסים לך לחיים ? לי יש חברה שהייתה מתקשרת פעם בחודשיים ושואלת בטון מתענין מה קורה ואיך אני מרגישה. נו באמת. תתקשרי פעם בחודשיים ואני אשפוך את הלב. נכון. אתם לא "צריכים" להיות בקשר. אם הם רוצים לעזור, שהם ידאגו להיות בקשר. כן, אני הורדתי הילוך. חברה שילדה באותו שבוע איתי לא דיברתי איתה מאז. לא מסוגלת. חברים שלא היו שם בשבילי, לא ממש טרחתי לחזור אליהם. גם משפחה ככה. בעלי אחרת. ישנם כאלה שברחו ממש. ישנם כאלה שנשארו וסבלו את כל מצבי הרוח, היו בלוויה, תמכו בהריון אחרי זה ואני אוקיר להם תודה לנצח. יש כל מיני סוגים של אנשים. אבל אף פעם לא שפכתי את הלב בפני מי שלא היה לי קשר ממש טוב איתו. איזה מן שטויות אלה ! אתה בסדר גמור. כל מה שאתה עושה זה בסדר, כי זה מה שאתה צריך עכשיו. זו דעתי.

 

[נצאב]

מזדהה איתך

מזדהה איתך. אני כבר לא מעוניינת בקשר אם מי שלא היה איתי בשעתי הקשה. גם אני לא רוצה לראות מכרות שילדו לאחרונה. היו אנשים שפשוט לא ידעו מה לומר. אז או שהם התקשרו במקרה הטוב ופלטו שטויות, או שפשוט התעלמו ולא התקשרו אליי. ככה זה כנראה. במצבים כאלה מגלים מי החברים האמיתיים שלנו.

 

[מירבא]

דעתי היא...

מי שאנחנו חשובים לו לא ישפוט אותנו בתקופה שכזאת פשוט יקבל אותנו ככה. אני הרגשתי ועדיין, חוסר חשק לדבר עם כל הסובבים אותי. החברים הקרובים הבינו את זה ופשוט הם אלו שדאגו להתקשר וגם אם אמרתי"לא בא לי לדבר" הם קיבלו את זה בהבנה ופשוט התקשרו ביום אחר. אני חושבת שזה הזמן הכי חשוב לתת לעצמנו לגיטימציה להרגיש בנוח ולא להרגיש חייב. בטח שלא לחברים שאמורים להבין שקורה לנו המון בתקופה של אובדן.

 

[e k]

אני חושבת

כל אחד צריך להתמודד עם זה בדרך שלו אין לאף אחד זכות לנהל ולהנדס את האבל שלנו והרגשות שלנו גם בסביביה שלי יש חברים שהיו חברים ותודה לא תודה גם משפחה ויש אחרים שלא רק שהיו ותמכו אלא גם ממשיכים להיות כתף אבל שוב מבחירה לפעמים ההגנה הטובה ביותר היא התקפה אז במקום להסביר למה הם לא שם הם באים בטענות למה אתה לא יוזם זה בטח לט מרוע לדעתי זה נובע מתמימות וחוסר הבנה מה לעשות הם בחיים לא יבינו ואני מאחלת להם שלא יבינו

 

[יעל של עדי]

דעתי

היי אני בהחלט הורדתי הילוך. אם לפני ההריון אהבתי לארח, לנסוע ולטייל ובכלל, הרי שלקח לי המון זמן אחרי הלידה עד שחזרתי לעצמי ועד היום אני הרבה פחות אוהבת את זה. בשנה שאחרי הלידה לא התחשק לי לארח, לטרוח, לבשל ולארגן. פשוט הייתי עם עצמי, עם בן הזוג, עם הילדים. גם היו לי כעסים על כל מני אנשים, חלקם משפחה, שלא היו שם בשבילנו ולא התחשק לי להיות אתם. לא ניתקנו יחסים אבל יזמנו פחות. אח"כ נכנסנו להריון וממש, אבל ממש לא רצינו לדבר עליו. וגם אז לא ממש היינו חברותיים. ומאז, לאט אך בטוח חוזרים לחברותיות. באותה תקופה היינו עם מי שהתחשק לנו ואל עם מי שצריך. היו כאלה שלא שמרו על קשר והיו כאלה שחיכו. יש לנו זוג חברים שהיא ילדה יום לפני שעדי נפטרה. היה לי מאוד קשה להיות איתם בשנה הראשונה. אני לא יודעת איך הבת שלהם נראתה עד שהיא הייתה בת שלוש בערך. לא יכולתי לראות אותה. אבל עכשיו אפילו הקשר הזה מתחזק. (אגב, היא קראה את הספר ואמרה שמהצד שלה היה לה נורא קשה לאבד חברה בכלל ובמיוחד בתקופה הקשה שהייתה לה עם התינוקת...) אני חושבת שזה נורא אישי. מי שמרגיש שהוא לא יכולה להיות חברותי שלא יעשה את זה בשביל אחרים. בסופו של דבר אתה צריך לעשות מה שמתאים לכם ומי שרוצה וחשוב לו שיתאמץ. הכי חשוב זה בעצם לפרגן לעצמינו להיות מה שאנחנו מרגישים שאנחנו רוצים להרגיש ולהיות. משפט מפוצץ, אבל זאת דעתי. מאידך, חשוב לא לנתק לגמרי יחסים כי אח"כ צריך אותם. וגם כדאי לאפשר למי שרוצה לתמוך בנו לעשות את זה. לאחרים נורא קשה, הם לא יודעים מה לעשות ואיך ובד"כ אנחנו בתגובה ננעלים במקום לומר מה אנחנו רוצים או צריכים. זהו. אני יכולה להתפלסף על זה עוד שעות אבל לקחתי כבר מספיק זמן ומקום... מקווה שעזרתי קצת. יעל

 

[יעל של אודי]

התנתקות מהעולם

תמיד איתנו מאז העולם נעלם מבחינתי. אני רוצה רק להיות בבית עם אודי כי רק איתו אני יכולה להיות כמו שאני מרגישה. כועסת, כואבת, עצבנית, מגעילה לפעמים, אבל לפחות אני לא צריכה לזייף. אז כרגע זה המצב ולא מעניין אותי יותר מידי כל השאר. מה שחשוב לי כרגע זה אני והוא וזהו. אולי לנו זה קצת יותר קל מכיוון שאנחנו גרים בחו"ל ולכן רוב החברים והקרובים הם רחוקים גם ככה ולא מדברים כל יום או אפילו לא כל שבוע. אבל בכל זאת הקשר השתנה והרצון לדבר ולספר איננו. לא בא לי לשתף כי לא בא לי להסביר וממילא אף אחד לא יבין אז למה לבזבז את האויר. החברים צריכים להבין ואם לא אז בעיה שלהם לא שלכם! יש לכם מספיק על הראש מבלי לדאוג גם להיעלבויות של חברים וקרובים. הם יתגברו!!!

 

[תמיד איתנו]

תודה לכן/ם...../images/Emo140.gif

לכולכן/ם איפי טומבי, סיון, נצאב, מירבא, ek ,יעל של עדי, יעל של אודי. תודה על העידוד והמילים החמות... כן, מסתבר כי כולנו חווים חוויות דומות באשר לאופן ההתמודדות עם האובדן. לא תמיד מתחשק לנו לדבר עם הסובבים אותנו או לשתף את הסביבה ואנו מעדיפים לעבור את התהליך עם עצמנו...,וזה טבעי... מעריך את כולכן/ם ושוב תודה...

תמיד איתנו