מה דעתכם?

מה דעתכם?

הטכנאי של חברת הטלפונים הגיע, קרע את הכבל שלו מן הקיר, אליו היה מחובר בחיבור קבוע כל כך הרבה שנים, ובמקומו הניח טלפון פלסטיק שנהבי, רגיל, טלפון חוגה סטנדרטי קל וחלול, כמותו ראו אז בכל בית. את הטלפון השחור שלנו, שכולו זכרונות, שכנות טובה, גאווה והיסטוריה - נטל איתו כאילו כלום. תם הקסם וחלף לו. הטלפון שלנו היה קשר אנושי חי, החדש היה כבר סתם פלאסטיק ריק. עד היום העלבון הזה, חוסר האונים הזה מול הרשויות, צורב אצלי. נתקלתי בטור הזה של גיא בכור במקרה, וניסיתי להיזכר האם גם אצלי קינן אי פעם כעס ועלבון כלפי הרשויות במקרים דומים. לא הצלחתי לשחזר רגש כזה.. אולי זו השעה?
 
איי איי

זה היה לפני הרבה זמןןן כה צודק הייתה חברה ממשלתית אם הבנתי נכון אז אתה אומר שהממשלה תמיד לוקחת מאיתנו ונותנת לנו מעט בהרבה ממה שהיא לוקחת והיא לא מרגישה מה היא לוקחת
 

THE WIZARD 55

New member
האמת, אני זוכרת את הרגע

שאמא אמרה שיש חשמל, אחרי שנים שהורגלנו לנרות, לא הבנו מה זה... פתאום הגיע גז, שהחליף את הפרימוס לא עוד מקלחת בגיגית, יש מיים בברז
ואם כבר מדברים על דברים ישנים, הרדיו הישן של סאס שלי ז"ל, זה שהיה שומע בו את עבד אלווהאב..עדיין ישנו.. ההורים שלי תמיד מספרים על מה שהיה ואיננו בערגה וגעגועים..הדברים הפשוטים, שפתאום נעלמו להם..ושהם כל כך אהבו
 
אני כבר גדלתי בעידן...

שמכשירי חשמל שנחשבו בהתחלה "חדשניים", נזרקו תוך מקס' 10 שנים לפח הזבל כי הם כבר לא יעילים מספיק.. גם אם הם עדיין תקינים! המחשב הראשון שלי היה כזה... עשה את דרכו לפח האשפה כשהוא תקין! כי מה כבר נשאר לעשות עם 64K זיכרון ועם מסך קטן, ירוק ומרצד... הנקודה היא שאני לא זוכר שהרגשתי איזושהי קינה כמו שגיא בכור מתאר.. שברגע שהמחשב, או הרכב הישן, או אפילו הדירה הישנה- הלכו ממני - הלכה תקופה שלא תהיה עוד. היתה לי תחושה כזו באופן ברור רק כשאנשים שהכרתי הלכו לעולמם... אבל בנושאים טכנולוגיים - בדיוק להיפך! ההורים שלי בד"כ החליפו מכשירים אחרי כולם, כך שהיתה לי ציפייה אדירה לראות את מה שיש אצל השכנים גם בבית שלנו... ווללה, אבל כשעכשיו השעה נורמלית, אני מצליח להיזכר בכמה סיפורים שאירעו... בתחילת שנות ה- 80 היתה מן אופנה בקרב נשים, לסלסל את השיער. גם אמא שלי חזרה יום אחד עם שיער מסולסל - ואני קידמתי את פניה בבכי תמרורים
... התחושה שלי היתה בערך כמו שגיא בכור מתאר - השיער החלק של אמי היה עבורי כולו זכרונות והיסטוריה (קצרה אמנם, אבל זו בכל זאת היסטוריה). מבחינתי הלכה תקופה שלא תחזור עוד. אח"כ בגיל יותר מבוגר, החליטו הרשויות לצמצם את מס' הכיתות בביה"ס היסודי שלמדתי בו. בשכבת הגיל שלי היו 4 כיתות, והחליטו לצמצם ל- 3. הכיתה שלי נבחרה ועשו לנו "נכבה 2" - פיזרו אותנו כפליטים בתוך 3 הכיתות האחרות
אותי הכניסו לכיתה שבעבר ניהלנו הכי הרבה "מלחמות" נגדה
פחדתי שיעשו לי שם את המוות בגלל זה... בסוף זה דווקא לא קרה, אף אחד לא זכר את המלחמות.... והיה לי חבר טוב, הכי טוב, ש"נפל" דווקא בכיתה אחרת.
זה היה מאד לא נעים, כי לא יכולתי למשל ללכת למסיבות "סגורות" שהוא הלך אליהן. לקח לי בערך שנה להתאושש מהטראומה... וכאן אני באמת זוכר תחושה של חוסר אונים מול שרירות הלב של הרשויות.
 

THE WIZARD 55

New member
נכבה../images/Emo6.gif

טוב, אולי אני אזכר בהמשך, אצלי זה גם שעה לא הכי טובה...אולי בהמשך:)
 
אהא

תאמין או לא אני עדיין מחזיק את המחשב הראשון שלי בבית מעל הארון ואסור לאפחד לגעת ולפעמים אני מוריד אותו מפעיל אותו מסתכל על כל הזכירונות שהשארתי בו תמונות, שירים, משחק בו מריו ומחזיר למעלה אתה לא יודע מה יקרה לי אם המחשב הזה יצא מהבית
 
יש לי בת דודה, בת 20 בערך..

שעדיין מחזיקה את הבובה שהיתה הכי אהובה עליה מאז שהיתה תינוקת. לא חשוב שכבר אין לה עיניים, וכולה נראית כאילו דרסה אותה משאית (הבובה, בת-הדודה דווקא נראתה בסדר גמור בפעם האחרונה שפגשתי אותה
)...
 
למעלה