מה דעתכם?

[מירבא]

מה דעתכם?

עברו למעלה משבעה חודשים ולא מרפה התחושה שלא ניפרדתי כמו שרציתי. אני רוצה ללכת לברר איפו ניקבר עדי שלי ואני בלי סוף מתלבטת עם עצמי, בעלי לא בעד. אין לי את האומץ לדבר על זה עם אף אחד ופה אני מרגישה מאוד בנוח לשמוע את דעתכם.

 

[סאני המצליחה]

אני לא חושבת שכדאי.

לצערי ולצערך זה לא יעשה בכלל טוב שתלכי. אני חושבת שאת יכולה להיפרד ממנו אפילו בבית על ידי כך שתדברי אליו. אני מאמינה בגילגול נשמות וברוחות (תחשבו שאולי אני לא נורמאלית) ואני חושבת שהוא איי שם ושומע אותך וממתין שהנשמה שלו תועבר לתינוק אחר שיהיה אצל מישהי אחרת... את כבר תקבלי תינוק גם אחר- משלך. אני יודעת שזה כואב!!!! האמיני לי שאני יודעת!!!!!!! גם אני מאוד רציתי ללכת למקום שבו הם ניקברו. אבל זה קבר אחים משותף וזה יעשה לך רק זוועה. תעזבי את זה, למרות שזה כמעט בילתי אפשרי. שלך תמיד. סאני.

 

[מירבא]

חייבת לשאול

לא הצלחתי להבין ממך האם עשית את הצעד או לא?

 

[סאני המצליחה]

לא עשיתי. ושלחתי לך מסר.

 

[יעל של עדי]

דעתי

היי כמו שאת יודעת, גם לשלי קראו עדי. אני עדיין לא יודעת איפה היא נמצאת ואני בסדר עם זה. הבת שלי אמנם התחילה לשאול אותי שאלות מדוע אנחנו לא יודעים וזה קצת קשה לענות. אבל זה עניין אינדיבידואלי. את גם יודעת שאנחנו שתלנו עץ לכבודה. אפשר גם לעשות פינה בבית שמסמלת איך שהוא את עדי. אפשר גם ללכת לראות. מה שכן אני ממליצה, וזה מכל המחקרים שאני קוראת עכשיו, אם עושים את זה, אז ביחד עם בן הזוג. זה מאוד חשוב. לגבי הקבורה עצמה, נשאלת השאלה למה זה חשוב לך, מה זה מסמל בשבילך. אולי מתשובה לשאלה תוכלי לחשוב מה את יכולה לעשות על מנת להפרד. את גם מוזמנת ליצור קשר טלפוני, אם את רוצה ונשוחח...

 

[karen01]

פרידה

הי מירב, אני נוטה להסכים עם סאני. אני מאוד מבינה את הצורך בפרידה, אבל אולי באמת אפשר לעשות אותה עם עצמך? אולי במקום שנותן השראה - למשל שפת הים? אני לא ממש מאמינה בגלגול נשמות, ובכל זאת עשיתי מן פרידה כזו - דיברתי אליו ובכיתי אליו, וביקשתי סליחה על שהרגתי אותו, ואמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו ותמיד אוהב. זה כן נתן לי להרגיש שנפרדנו - ברמה נפשית, וכן עזר לי להמשיך. האם מקום, ועוד לא מקום שאת עשית (קבר אחים שכזה) באמת יעשה את ההבדל? אני חושבת שהם נשארים איתנו בלב ובזיכרון, אבל חשוב מאוד לדעת להרפות - שהם יישארו כמלווים נעימים ואהובים, אבל לא כמפריעים. (זה כמובן לא סותר לבכות מגעגוע אליהם מדי פעם).

 

[פילה סגולה]

דעתי

שלום מירב. אני כה מבינה אותך, כי גם אצלנו היה פער בין מה שאני רציתי לעשות (טקס מסויים, נטיעת עץ וכו´) לבין מה שרצה אישי. אני חושבת כי פרידה, סמלית ככל שתהיה, חשובה מאוד כדי שתוכלי להמשיך הלאה ממקום נקי יותר. אני, בסופו של דבר, בחרתי בכתיבה, כתבתי לי ולפרי האהבה שלנו. ההפלה שלי הייתה בקיץ, באוגוסט ואני החלטתי שעד ראש השנה אני מסיימת עם הכתיבה וכך היה. זה מאוד עזר לי. בעלי מאוד לא רצה שיהיה תמיד עץ שיזכיר לו ולי מאוד ברור שגם כך אף פעם לא אשכח, אבל אני חושבת שאם עושים משהו כזה זה חייב להיות בהסכמת שני הצדדים. מצד שני, את לא צריכה לוותר על טקס הפרידה אם בעלך לא מעוניין ולכן פני לכיוון האישי: כתבי, השמיעי שיר שהוא בעל משמעות עבורך, צייני מקום להתייחדות פרטית. אני חושבת שאם עושים את ההשקעה הרגשית הזו יותר קל לנו לשחרר את הנשמה שלהם ולמרות שאף פעם לא ממש ניפרד (כי אמא היא תמיד אמא) נוכל להמשיך הלאה בלב יותר קל. מקווה שעזרתי במשהו פילה סגולה

 

[איפי טומבי]

קבר לא מוסיף הרבה

אני יודע היכן קבור הילד שלי, הולך לשם פעם בשנה ולא מרגיש דבר. מה שכן נשאר היא תחושת הראש הקטן שלו בשקע שבין הצוואר לכתף שלי, כשהיינו מטיילים בסלון, והרבה דברים אחרים שהולכים איתי עשרים וארבע שעות ביממה. המצבה שלו היא סתם פיסת אבן עבורי, לא יותר.

 

[תמיד איתנו]

למירב...../images/Emo140.gif

שלום מירב, כן, מבין מאד את תחושתך...גם אנו איננו יודעים היכן בדיוק נקבר התינוק שלנו. לא היינו עד כה בבית העלמין, עדיין קשה לנו. כל החלטה שלך הינה לגיטימית, ומה שטוב עבור בן זוגך לא בהכרח נכון עבורך. ממליץ לך לקרוא את במאמר קצר בפורום העוסק בנושא... מצ"ב הקישור למאמר אם יש לך/ לחברות/ חברי הפורום עוד רעיונות, אוסיף אותם למאמר. תמיד איתנו.

 

[sivanori]

מירבי,

אני לא זוכרת בדיוק את הסיפור שלך, אבל אני לא בטוחה שאת צריכה ללכת לחפש את הקבר של הילד שלך. אני לא בטוחה בכלל שתמצאי את מה שאת מחפשת. לנו יש קבר, ואנחנו מגיעים אליו פעם בשנה. כשאני צריכה, אני מדברת איתו לאוויר. כשהייתי בהריון שוב דיברתי איתו בלי סוף, ועכשיו אני מרגישה כאילו יש לנו מלאך שומר (טפשי כשזה מגיע מאתאיסטית כמוני, לא ?) אם את צריכה, וכנראה שכן, תמצאי לך דרך אחרת להפרד ממנו. אני מרגישה צורך לציין את יום ההולדת של הבן הבכור שלי, ואנחנו לוקחים חופש ונמצאים ביחד. הכאב קצת פוחת שכנמצאים יחד. אל תחפשי את הקבר שלו. לא רעיון טוב.

 

[מירבא]

תודה לכולכם../images/Emo24.gif

תודה ענקית על התיחסותכם על שאלה לא קלה שכנראה עוד תנקר בליבי. הסכמתי עם רוב הדברים שניכתבו. אז למה כל כך קשה לי להרפות במוחי ומליבי לפחות את נושא הקבורה? אין לי עדיין תשובה לעצמי אבל אני עדיין מנסה להבין.

 

[e k]

מירב

מוזר אבל אותן מחשבות צצות לי בראש לי נאמר שאני יכולה לבחור בין קבורה ע"י בית החולים לבין קבורה לפי החלטתינו. אני מייד אמרתי לא רוצה קבר לא רוצה מצבה כדי שלא תהיה לי סיבה לשקוע אבל אז נאמר לי לא טעינו על פי ההלכה לא קוברים בבית קברות מתחת ל30 יום.את מבינה הילדה שלי שאגב אני קוראת לה שי לא חיה מספיק ופתאום גם ההחלטה הזו על קבורה נלקחה ממני ומאז אני שואלת את עצמי אם היא קבורה בצורה ראויה. בכל מקרה החלטתי שלא לדעת זה עדיף על לדעת. ברגע שאת תדעי לא תוכלי להתנתק מהמקום שיעשה לך כל כך רע לדעתי הקבורה מטרידה אותך כי פשוט רגילים שיש מצבה ויש איפה להדליק נר אני בטוחה שאם תפשפשי טוב בתוך הלב תביני שכל הסמלים האלו מיותרים כי מה שחשוב זה מה שיש שם.

 

[sivanori]

לא לגמרי מדוייק

הילד שלנו נפטר בגיל 25 ימים וקברנו אותו בבית קברות יהודי בחלקת ילדים. יש שם עוד תינוקות אפילו יותר קטנים. אני לא יודעת מה אומרת ההלכה. בקטע הזה, אני הולכת עם הלב. לנו יש מצבה ומקום ללכת אליו ולנו זה עשה יותר סדר. באותה מידה זה יכול להיות עץ שנטעתם או פינה ספציפית שאתם נותנים לה משמעות, אני מתארת לעצמי שזה עובד ככה. אנחנו היינו שם כשהוא נכבה, מהרגע שנולד חייו היו איומים, כך שהיה לנו את הזמן לחשוב על הדברים ולקבל את ההחלטות שהתאימו לנו. חלקת הילדים בבית הקברות היא המקום העצוב ביותר בעולם.

 

[anatgri]

חלקת הילדים

אכן חלקת הילדים בבית העלמין היא העצובה ביותר ובתוכה חלקת התינוקות........ ביתנו נפטרה בגיל חצי שנה פחות ארבעה ימים. גם חייה היו איומים בכל יום שחייתה. היא החלה לחייך יומיים טרם פטירתה ולאחר יום איבדה את הכרתה... יש לה קבר ומצבה וקקטוס קטן שפורח. אנו מגיעים לשם ביום הולדתה ומותה, ביום נישואינו ובכל פעם שמרגישים צורך. לי קשה לבכות שם אני מרגישה שליבי אבן. כשיש לי צורך אני בוכה בבית כשאני מסתכלת בתמונות או בוידיאו. על מצבתה חרתנו משפט מהשיר ,פרח משוגע, :"היא חיתה מהר מדיי עד שמותה חמד אותה..." ובכל פעם כשאני שומעת את השיר אני בוכה או כשאני שומעת את השיר "גלי" שזה היה שמה. היום יש לנו ילדה שנולדה אחריה בת ארבע וחצי שממלאה את החלל אבל-ככינויו של מנהל הפורום ביתנו גלי-תמיד איתנו. ענת

 

[יעל של עדי]

לענת../images/Emo16.gif

ענת אני מתרגשת מאוד לקרוא את מה שכתבת. יעל

 

[e k]

נכון את צודקת אין מקום עצוב יותר

 

[יעל של אודי]

הי מירב

הנפילה האחרונה שהיתה לי(בדיוק לפני חודש), לאחר קבלת התשובות של הנתיחה לאחר המוות,סבבה בעיקר סביב העניין הזה. עברתי ימים כלילות בפנטזיות איומות לגבי הקבורה של הילדה שלי(על איפה ועל איך ועל כל מחשבה אפשרית שאפשר היה לעשות בנושא). זה לא הביא אותי למקום טוב! אני כואבת על איך שנתתי לה להיקבר, אבל יודעת שללכת לחפש אותה יביא אותי חזרה למקום ממנו ברחתי כמו מאש לפני חודש, מקום מסוכן ולא בריא לא לגוף ובטח שלא לנפש. בבית אין לי מקום שמיועד לה. היא עדיין נמצאת בכל פינה. אני לא מצליחה להזיז את הקלטת של הסקירה ממקומה בסלון וכואב לי לראות אותה מונחת שם על המדף אבל אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. הקלסר של ההריון עם כל התמונות מהאולטרסאונד שם על המדף, אני לא יכולה להסתכל על התמונות אבל גם לא יכולה להזיז את הקלסר ועוד כל מיני דברים קטנים. יש לי רק ציור אחד שציירתי בסוף השליש הראשון של אישה מחזיקה תינוקת, תמונה שמאד ריגשה אותי הייתי רוצה לזכור את ילדתי ככה ולא כמו שאני נאלצת לזכור אותה בימים אלה. אני עוברת ליד התמונה ומרגישה קרבה אליה. לפעמים זה עוזר לי אבל עיתים זה רק מקשה עלי לראות על מה ויתרתי... אני מאמינה שאת כבר עשית את הבחירה שלך. אני עדיין עובדת על פרידה ראויה לבתי. כמה שזה קשה. בכל אופן, מה שרציתי להגיד(לפני שהתחלתי לדבר על עצמי...) זה שאני מבינה מאד את הרצון והצורך לדעת. אנחנו לא ידענו שיש אפשרות בחירה אבל גם לא שאלנו... אולי זה מה שמקשה עוד יותר ומוסיף עוד אבן לערימת האשמה שכבר ישנה. חיבוק ממני יעל

 

[מירבא]

הטעות שלי היא...

ששוחחנו עם העובדת הסוציאלית שאלתי, האם ניתן לקבור בקבורה פרטית והיא אמרה שכן והיא לא ממליצה כי אז כאילו מנציחים את הכאב. הבל הבלים כאילו שזה בלי קבר לא חרוט בנישמתי הרי עדי יהיה איתי לנצח. ופה טעיתי לא הייתי במצב נפשי שמאפשר לי לקבל החלטה שלמה. אני מאוד מודה לעצמי שלפחות ראיתי וליטפתי את עדי לפני שהוא נלקח ממני לעד לפחות אני יודעת איך הוא נראה ואמרתי לו שלום, הוא היה יפה באופן מדהים כאילו נולד להיות מלאך קטן. אני לא מצליחה לסלוח לעצמי שלא קברתי אותו כי אז לפחות היה לי מקום מוחשי להיות איתו בדיוק כמו שכתבתי בשיר למי מכם שיצא לו לקרוא. ושוב תודה לכולכם על התמיכה מה הייתי עושה בלעדיכם אוהבת את כולכם מירב